דה מעקה

שנות השבעים סימנו, בין היתר, את סוף עידן התמימות בעולם. התנועה ההיפית שסחפה את הגלובוס בחלק המכריע של שנות השישים, התפיידה לה לאט אבל בטוח, האמריקאים התחפפו מוייטנאם עם הזנב בין הרגליים, ובביצה המקומית הסורים והמצרים החליטו שנמאס להם סופית מאיתנו.

הטרנדים העולמיים לא פסחו גם על נישת התרבות, ובמובן מסויים תדלקו את הדמיון והחצינו את האגרסיות. בקולנוע זה היה התפוז המכני (1971), תו-תקן של אולטרה-אלימות וסמל למותה של התרבות הבריטית והעולמית כמו שהכרנו עד אז. מזעזע ככל שהיה, התפוז המכני צעק את מה שמיליונים התביישו עד אז אפילו ללחוש לעצמם - העולם לא יפה וטוב, האנשים רעים מטבעם ואנחנו הולכים לגיהנום, כולנו, בועטים וצורחים ומסריחים ממולוקו-שייק.

במוזיקה, האבולוציה הטבעית של גיבור הסרט אלכס דה-לארג' היתה, ללא ספק, סיד וישס (אם להתעלם מהיעדר האינטיליגנציה). הסקס פיסטולז השלימו את מלאכתו של קובריק בעזרת מעט מאוד כישרון והרבה מאוד אטיטיוד, אבל מעל הכל הודות למאסטרמיינד ששמו מלקולם מקלארן, איש שידע להפוך גושי חרא ליהלומים והיה שם בזמן הנכון. האור (או החושך, תלוי את מי שואלים) שזלג מהפיסטולז הציף את כל מה שהיה סביבו, וכך קרה שהרכבים יותר מוכשרים ומעניינים זכו לאלפית מהחשיפה ומתשומת הלב אותה קיבלו האקדחים.

הרכב אחד כזה היה Misfits, רביעיית Pאנק-רוק מטונפת (ליטראלי) מניו-ג'רזי, עם השפעות ברורות של רוקאבילי וסרטי אימה זולים. גלן דאנציג, המנהיג הכריזמטי, שאח"כ גלגל את נשמתו ל "Danzig", הרכב מטאל מוצלח לא פחות, הוא איש כת השטן הכי נחמד שאפשר למצוא, אדם שלקח את הז'אנר, יחד עם כתבי גטה ודאנטה, והפך אותם לפולקלור תרבותי לא מזיק (לפחות עד כמה שידוע לי).

מיספיטס פעלו זמן קצר (במתכונת הראוייה לסיקור) והניבו, חוץ מאייקונים נצחיים, גם שלושה אלבומים מופתיים: Static Age, אלבום הבכורה מ-78, Walk Among Us, המוצלח מבין השלושה והאהוב עליי אישית מ 1982, ו EARTH AD מ 1983. דאנציג היה היחיד בלהקה שממש ידע לנגן (הוא ניגן על פסנתר חשמלי כתחליף לגיטריסט אמיתי, עד להצטרפותו של פראנק ליקאטה), אבל זה היה חלק מהקסם של ההרכב - הבוסריות, האגרסיות, וההופעה החיצונית הגותית, עם האיפור והניטים והתלתל המתנשא מהמצח (Devilock), שעשו את זה לא פחות טוב מהמוזיקה. האגו, כמו בכל סיפורי האגדות לא איחר להגיע, וריבים אינסופיים בין דאנציג לבין חברי הלהקה המתחלפים בקצב מסחרר חתמו את הגולל על מיספיטס ב-1984.

למרבה האירוניה, רוב הפופולריות של מיספיטס לא קרתה בזמן אמת. ההרכב הפך לקאלט רק אחרי שהרכבים כמו מטאליקה וגאנז, שהיו מעריצים מושבעים (ככה זה עם כוכבים גדולים, הם חייבים שיהיה להם איזה כלב מחמד שאין לאף אחד אחר) עשו להם קאברים וניפחו, בן-לילה כמעט, את חשבון הבנק של גלן דאנציג, שהיה בעל הזכויות הבלעדי בלהקה.

יש המשך לסיפור הזה, אבל הוא לא מעניין מאף בחינה, אז אחסוך מכם. במקום זה, קצת קליפים (באיכות גרועה, כיאה לז'אנר):