דה מעקה

מישהו אמר פעם שאין דבר כזה "פרסום רע", כל עוד מאייתים את שמך נכון. אני נוטה להסכים עם האמירה הזו, וכשמתעורר מצב שמאתגר את העובדה, כנראה שצריך להתחיל לנבור בשורשי העניין ולהוציא ממנו את הטוב. הנה, קחו לדוגמא את מרני סטרן. אם היייתי כותב את הפוסט הזה לפני חודשיים, הייתם אומרים - "מרני מי?", אבל היום, הודות לניו יורק טיימס, פיצ'פורק,קוואמי, עונג שבת ומי לא בעצם, הגיטריסטית התמהונית הזו הפכה לשם דבר, לא מעט בזכות טכניקת הנגינה שלה, אבל בטח לא פחות בגלל הפרסונה, הבלונד והעיניים ששואבות אותך.

Image rights reserved to Kathryn Yu. Used with permission from photographer - http://www.kathrynyu.com

סטרן נשמעת כמו ביצ' מהגיהנום שבאה לעשות לך בלאגן בחדר, בדיוק אחרי שזרקת סופסופ את התחתונים לסל הכביסה. היא הבחורה ששופכת לך את הבאנג המסריח על השטיח שכרגע שאבת, אבל אי-אפשר לכעוס עליה, בדיוק גלל אותן עיניים. זה נכון, הגיטרה שלה מהפנטת, אבל באותה מידה גם מעצבנת, רחוקה מילימטר מלהישמע כמו קאבר בגיטאר הירו.

למרות שאת הפריצה שלה לתודעה עשתה עם אלבום הבכורה בשנה שעברה (מה שזיכה אותה בתארים כמו "הגיטריסטית הנשית הטובה בכל הזמנים" וכו'), דווקא האלבום השני שלה, ששמו ארוך כמעט כמו ספר בראשית, הפך לשיחת הסצינה האלטרנטיבית באינטרנט, ו-"טרנספורמר" מתוכו הפך ממש ללהיט. קשה לי להאמין שמישהו ממש הקשיב לו יותר מפעמיים, ובכל מקרה לי בפעם הראשונה הוא נשמע כיפי לאללה ובפעם השנייה רק נחמד, ואף אחד לא רוצה לחשוב על האלבום שלה כבלתי נסבל, אז השארתי את זה שם.

"טרנספורמר" של מרני סטרן

אז איפה הקטע הטוב בכל הסיפור, אתם שואלים?  באחד הקליפים שלה ביוטיוב, מרני לובשת בנדנה שעליה כתוב HELLA, כך הפנתה ידידה את תשומת ליבי. חיפוש קצר ביוטיוב והתוצאות מצלצלות באזניים. מתברר שמרני מחממת את הצמד המוטרף הזה (שלאחרונה מתוחזק בנגנים נוספים בהופעות החיות) - גיטרה ותופים, במקצבים וסולמות שקשה לתפוס, מדוייקים וכאוטים כאחד. גם אם תנגנו את הקליפ בסלואו מושן לא תצליחו להבין מה זאק היל, המתופף, מעולל לסט שלו. מדובר בוירטואוזיות לשמה, משהו שבקלות יכל להיכלל במופע קרקס, אבל עדיין מצליח להישמע מעניין ולעשות חשק לחזור אליו שוב ושוב.

Hella