דה מעקה

אני לומדת דרך הפוסטים שלי!!!

החלטתי שאכתוב פה על כל מה שאני רוצה ללמוד עליו. לא בהכרח מוזיקה שאני אוהבת, אבל כזו שמסקרנת אותי. כתיבת הפוסט היא תמריץ נהדר בשבילי לעשות תחקיר מקדים וכך אני הולכת ומחכימה והופכת למפלצת תאבת ידע.  אז הנה תוצאות המפגש של שוגייזר עם שלושה הרכבים – תנסו להתייחס לפוסט הזה כמסע אינטלקטואלי. לא לבעלי קיבה רגישה!   

 

 

Marnie Stern

 (כתב פה מאד  יפה Seliko עליה ובכל זאת -אני נשארת נאמנה לפוסט המקורי בדה מרקר במלואו)

  תראו איך המוח עובד בדרכים נסתרות. השם מארני מעורר אצלי קונוטציות של בחורה אנגליה, בלונדינית עם שיער אסוף בפקעת וצוארון גולף. מאופקת.

הסיבה היא פשוטה! אני חושבת על מארני של היצ'קוק. הבלונדה שלי היא בת דמותה של טיפי הדרן. למה צווארון גולף? זה כנראה מתקשר אצלי באיזשהו אופן לאותו רוצח שחונק באמצות עניבה.ניחשתם נכון, הזרם האסוציאטיבי שלי קפץ היישר לסרט אחר של היצ'קוק- פרנזי.

כל הקונוטציות החיוביות הללו הן כנראה הסיבה שנתתי לה הזדמנות מלכתחילה.כי למעשה, מארני סטרן נראית כמו מגה בייב מהוואלי של בברלי הילס.  אז מה הסיפור איתה?יש לה קול שטוח. טכניקת ה Finger Tapping שלה על הגיטרה נראית לי סקסית בערך כמו מקרמה.   .  

ואולי הבעיה שלי איתה הינה שהיא נראית כמו נערת הגלגל. היא נראית לי כאילו היא כ"כ נהנית ממה שהיא עושה.אולי יותר מדי נהנית. אני אוהבת את הרוקרים שלי מיוסרים. דרמה קווינז איף יו וויל.

ממה היא משועשעת כל כך?

זה מזכיר לי את הכבשים הוורודות ברמת החייל.המצב בהייטק בקאנטים. מפטרים על ימין ועל שמאל. אבל באמצע רחוב הברזל. בכיכר, שתלו כבשים ורודות. האם זה לרגל פתיחתו הקרבה של בית חולים אסותא? אין ספק, פתיחתו של בית חולים היא מאורע מלבב. יום אסוני הוא יום ששוני.  

טוב נירגע. מארני לגמרי מגניבה. והיא דווקא לא מהוואלי כי אם מניו יורק. אם הייתי בת 15 בטח הייתי מאד מתלהבת.היא מאד מוערכת כמוזיקאית ,פה זוכה בתואר הגיטריסטית של השנה, שם בתואר אלבום ה Punk

המוערך של השנה. והיא כן באה ממקומות מוזיקליים טובים. למשל אני יכולה להישבע ששמעתי בה באחד השירים קצת מרקיורי רב המקודמים.גם נראה לי שכיף לראות אותה בהופעה. נניח היתה באה לזאפה. הייתי הולכת.

הלאה במסעי.       

 

 

 

 

 

 

 Deerhoof 

הרכב מסן פרנציסקו (חברים ללייבל בו חתומה גם מרני סטרן - Kill Rock Stars )

דיסוננס, דיסהרמוניה, מבנה שירי לא קונבצניונלי, הרבה אילתורים. לא סימטרי. הם חלק מהתארים בהם עושים שימוש כדי לסווג את המוזיקה של Deerhoof.קשה לסווג את ההרכב הזה.

הוא חווה מספר שינויים פרסונלים ועוד יותר תפניות סגנוניות

הסולנית סטומי מצוזאקי, דמות מרכזית בהרכב,  הצטרפה היישר מיפן כשהגיעה לסן פרנציקסו ללמוד קולנוע . בגלגולים מוקדמים של הלהקה, היא שרה לתוך מיקרופון עשוי עיסת נייר ,חבושת אוזניות של ווקמן. הקול שלה ילדותי ולעיתים יש לה נטייה להישמע כמו עוד כלי נגינה בהרכב. בהמשך היא גם למדה לנגן על בס.

ההרכב נמצא בעשייה מתמדת. למשל, רק בשנים 2003-2005  הם הוציאו רצף של שלושה אלבומים.כל אחד מהם קיבל הכרה רחבה יותר מקודמו.  

 

אפרופו אלבומי קונספט, להרכב נטייה לכיוון של אלבומים כאלו .כך למשל אלבומם Milk man

החל כדמות אנימציה . הטקסטים והמוזיקה סיפרו את סיפורו של דמות מצויירת שפירות מעטרים את גופה , הלוקחת ילדים למסעות קסומים באמצע הלילה

אני לוטשת עיניים לכיוון ההרכב הזה כבר כמה שנים טובות, אבל מעולם לא התעמקתי עד כה.

 בטיוטה הראשונית של הפוסט הזה, כתבתי את המשפטים הבאים:

"יש לי בעיה עם ההרכב הזה.למשל באותו אלבום "מילק מן" הם הקליטו כל כלי נגינה לחוד ולא ניגנו יחד כלהקה.באלבום מאוחר יותר, The Runners Four( אלבום כפול), כל אחד מחברי הלהקה אמור לתרום . כל אחד קיבל הזדמנות לשיר . הכל נראה לי כמו תרגיל מתחכם

.לזכותם של דירהוף אומר שהם מאד יצירתיים, לא שיגרתיים ומעניינים. אבל נראה לי קצת כאילו בכל אלבום הם קצת ממציאים עצמם מחדש ואני אוהבת יציבות ועקביות.לא אוהבת מהפכות אצל המוזיקאים שלי. אתן דוגמא- ג'יימי לידל הוציא תחת Warpאת אלבומו הראשון, מלא בצפצופים במיטב המסורת הוורפית ואז הוא הביא אותה באלבום מופת בשם Multiplyכל העולם נפל מהרגליים מהאלבום הזה. אבל לי הפריע דבר אחד- הוא לא הרגיש לי אותנטי. איך יכול בחור צעיר ולבן שעד לא מזמן התעסק בClicks and Cutsלהישמע פתאום כמו התגלית האחרונה של מוטאון????" 

 

 

 

אז זה מה שכתבתי. ואז הקשבתי במהלך השבוע עוד כמה פעמים לאלבום האחרון שלהם. אני אוהבת אותם!!! אני יכולה לומר שמבין שלושת  ההרכבים שאני מעלה פה הם החביבים עליי .הם מעניינים והם לא מאד רחוקים מסטראולאב האהובים עליי מאד. הם פשוט לא עטופים בצלופן של סטראולאב.

סיפור אהבה מתהווה כאן לנגד עינכם. 

 

Melt Banana 

הרכב נויז- רוק יפני עם נגיעות אלקטרוניות נסיוניות. הוקם ב91 והוציא עד היום תשעה אלבומים. אלבומם האחרון –"הדילמה של במבי" יצא באפריל 2007

ב97 הם הקימו חברת תקליטים משלהם בשם A-Zap

 

סיפור מצחיק עם המתופפים שלהם. המתופפים שלהם עזבו באופן סדרתי, ולכן אין להרכב  מתופף קבוע. נטען  לגבי אלבומםCell Scapeשהם השתמשו בו במכונת תופים ולא בתיפוף חי והנושא נתון לויכוח בקרב מעריצים. הגיטריסט מנגן טכניקות יוצאות דופן.למשל חפיפה של שני ריפים של גיטרה, סימולציה של לייזר וסירנות ואפקטים שונים ומשונים.

אמנם ההרכב מתייחס לעצמו ובמיוחד לחומרים המאוחרים שלו כפופ , אבל הוא רחוק משם. אכן החומרים המאוחרים נגישים יותר.נכון, הסולנית אונוקי אפילו מפסיקה בשיר אחד לנבוח וממש שרה.  

מרבית האלבומים של ההרכב הםLo Fi במכוון, למורת רוחם של חלק מחברי ההרכב-זה עובר לא משהו ברדיו(איזה רדיו משמיע אותם?) ולכן האלבומים האחרונים נעים יותר לכיוון היי פיי 

ההרכב מרבה לבצע גרסאות כיסוי –בין השאר לנינה סימון, Birthday Party  הסטוג'ס, דד קנדיז ,בלונדי , המי , ביצ' בויז ,קראפטוורק וטום טום קלאב. בהופעות הם חיממו את ג'ים אורורק ,לו ריד,  

Tool מלווינס מיסטר באנגל.

מרני סטרן אגב , מציינת את Melt Banana  בין ההשפעות שלה

טוב, זה הרכב מגניב ויצירתי. אין ספק. שונה. להגיד שאני משתגעת עליו מבחינה מוזיקלית? נויז לא ממש עושה לי את זה. התלהבתי מהקליפים ומהצבעוניות של הלהקה. חשבתי שתהנו מהחשיפה אז הנה הם פה. אבל תכלס- אצל רופא השיניים שלי יש קולות מלבבים יותר.   

____________________________________________________________

הקליפים:

Deerhoof –Fresh Born

 

Melt Banana-Sick Zip Everywhere

 

 

 

אי אפשר להרגיש בעוצמות כל הזמן.

הטקסטים שלי , במיוחד המוזיקליים, הם בדרך כלל שיר הלל לעוצמה של רגשות.  

הם זועקים את הצורך  בקבלה.

הבית שלי צבוע בצבעים כתומים חמים.

יחד עם זאת, אני כמהה לקצת שקט ושלווה

 

 

 צפיתי השבוע   ב"יומן" של דוד פרלוב. פרלוב אומר "יכולתי לכתוב המנון לצנעה". או בלשון הקבוצה  אליה אני

משתייכת בפייסבוק Modest is Hottest  

 

הפוסט הזה מוקדש לשלושה הרכבים החביבים עליי ונמצאים כרגע בשיא הצלחתם. שלושתם שונים אלו מאלו ,אבל יש גם כמה קווים משותפים. כולם יכולים לחיות תחת המטריה המאד רחבה של אמריקנה, וכולם מפלרטטים, מי יותר מי פחות עם אלט קאנטרי. וניו פולק.

אני מרגישה שהמוזיקה הזו  היא הכרטיס שלי להזדקנות מוזקלית חיננית –נראה לי  שאוכל להתחבר למוזיקה הזו גם בעוד 30 שנה ,גם כשסף הסובלנות והסבלנות אולי ירד קצת ואתחיל לצקצק בלשוני שהולך ופוחת הדור. הו גם אז אוכל להתהדר בעדכניות מסויימת.       

 

Vetiver 

הינם הרכב פולק אמריקאי הקרוי על שם סוג של עשב (!) ובראשו עומד אנדי קאביק. להרכב חובר לעיתים קרובות אצולת הפולק דבנדרה בנהרט ולפעמים אושיות פולק אחרות כמו ג'ואנה ניוסום ואפילו ושתי (המלכה) בניאן.

השירה של קאביק מזכירה לי לעיתים את Gomez לעיתים את Yo La Tengo (אהוביי) –קצת איירה קפלן בAnd Then nothing turned itself inside out

עם ניחוח של שירים לשעת לילה מאוחרת.

 

למרות שהנטייה היא באופן חד משמעי לפולק ,יוצא לקאביק  מדי פעם לפרטט עם אלט קאנטרי. רשמית הם מקוטלגים תחת ניו פולק /פריק פולק (נטורליזמו).

אלבומם האחרון מכיל קאברים לגיבורים המוזיקלים של קאביק.

 

 

My Morning Jacket

 

הרכב מקנטאקי, הוותיק יחסית בחבורה (קיים מ1998) .

ההרכב ידוע בסאונד ה Reverb שלו. הכוונה להמשכיות של צליל  בחלל מסויים אחרי שהצליל המקורי כבר התפוגג.

הלהקה התחילה את דרכה עם השפעות עמוקות של ניל יאנג ואלט קאנטרי.

לפני שיצא האלבום שהביא להם תהילה  It Still Moves הם חיממו הפעות של Guided by Voiced  (כן,שוב) , The Doves והפו פייטרס. מה שנקרא –אמור לי מי חברייך… אח"כ הם כבר לא היו צריכים לחמם אף אחד. 

 

בין האלבומים היותר מצליחים של ההרכבIt Still Moves ו Z , והם ממשיכים בשנים האחרונות להוציא אלבומים איכותיים.

ההרכב גם זכה לאיזכורים קולנועיים שעשו לו טוב (בסרט החביב אליזבתטאון וכן הופעת אורח  של  ג'ים ג'יימס הסולן, יחד עם קלקסיקו ב'אני לא שם' שם על בוב דילן).

בכלל ,אולי פעם אכתוב פוסט על איזכורים מוזיקליים בקולנוע .אני כבר יכולה לחשוב על היי פידליטי של קמרון קרואו והאיזכור הנפלא שם לבטא בנד (קמרון קרואו נטוע תמיד מאד חזק במוזיקה.היא כוח מרכזי בכל סרטיו), וגם האיזכור המפרגן של השינס ע"י נטלי פורטמן  בגרדן סטייט.  

 

  

Fleet Foxes

הרכב מסיאטל שמשוייך בד"כ לז'אנר של "בארוק פופ ". בארוק פופ- סגנון מוזיקלי ששורשיו  בסיקסטיז . משמעותו- אלמנטים של מוזיקה קלאסית שמושתלים במוזיקת רוק. הביטלז, הביץ' בויז , ברט באכרכך ופיל ספקטור נחשבים לחלוצי הז'אנר (למי שמתעניין, שווה לקרוא את ההגדרה המדוייקת בויקיפדיה, לשם העמדת הדברים על דויקם.ההגדרה שלי לא תחזיק בבית משפט , אבל זו רוח הדברים).

את הפוקסז משווים לעיתים קרובות לביץ' בויז וקרוסבי סטילס ונאש. בפעמים הראשונות שהזדמן לי לשמוע אותם, מייד קיטלגתי אותם כחקייני My morning Jacket עם אחיזה חזקה בניו פולק.לקראת כתיבת הפוסט הזה אני מרגישה פה הרבה יותר מזה. הם עדיין מזכירים לעיתים את הז'קטים ,אבל לדעתי למלודיות יש יותר עומק והאחיזה הבאמת חזקה היא בסיקסטיז.קטעים כמו White Winter Hymnal ו He Doesn’t Know Why מסבים לי עונג רב. אין הרבה יותר יפה מזה.

 

 

————————————————————————–

 

 

 Vetiver- Maureen 

 

 

 

 

(Jim James and Calexico –Goin’ to Acapolco (Im not There

 

 

Fleet Foxes –White Winter Hymnal

 

מוגשת לכם כאן טעימה מהמוזיקה של שלושת ההרכבים

 

באולם ספורט מלא עד אפס מקום

יפהפיות מחומצנות

שרירנים מיוזעים

רוקדים כולם לאל הנמלים       

 

 כשהשמיע לי חבר את Guided By Voices ,בהתחלה לא התחברתי . אמרתי לו "אני יכולה ללמוד לאהוב את זה" . הוא היה האורים והתומים שלי בעינייני מוזיקה והיה לי ברור שזה צריך להיות טוב אם זה בא ממנו והייתי מוכנה תמיד ללמוד.הוא צחק ואמר לי "מה קרה לך, זה האלבום הכי קומוניקטיבי שלהם ". גיחכתי, ולקחתי את הדיסק לאוטו.

בתקופה שלאחר מכן לא יכולתי לשבוע אותם. עשרות שירים באלבום אחד, דחוסים, צפופים ,קצרים, מתגבשים כולם ביחד למסה קריטית של צלילים נצחיים.

לאלבום קראו Under the Bushes, Under the Stars.

 

GBV היו הרכב רוק מדייטון אוהיו.  למעשה, השימוש בזמן עבר במשפט הקודם מעציב אותי,  כי התרגלתי שהם שם, תחושה שכנראה נוצרה בעקבות קצב מואץ של הוצאת אלבומים מצדם. אלבומים עמוסים בקטעים בני שתי דקות לכל היותר, מה שהגביר את התחושה שההרכב עובד ויוצר כל הזמן.

הלהקה פעלה בשנים 1983 -2004. היא חוותה שינויים פרסונלים תכופים כשהנקודה היציבה היחידה לאורך כל השנים הוא הפרונטמן רוברט פולארד. פולארד, תמהיל מרתק של כריזמה בימתית וקול ורסטילי ,עדין לעיתים ,מחוספס לעיתים.או שאולי בעצם הקול שלו לעולם לא מחוספס- זה הסאונד המלוכלך שבולם את הרכות שלו. הוא קצת סוג של ג'ון לנון. לפחות בכל מה שקשור לשירה, לאופן ההגשה שלו.   

 

עשר שנים אחרי

אני יושבת באוטו,  שולחת מבט קצר, נרגש, בעטיפה המבריקה של ההוצאות המחודשות של חמשת אלבומי הקרידנס . קורעת בנחישות את הניילון,  ידי מרפרפת על פני הכריכה, חורשת את התבליטים שעל גביה.בראש החוברת של אלבומם הראשון מתנוסס הכיתוב: 

 

Like the best of musicians, the Creedence transported its listeners

משפט מדהים בעיני-פשוט ומדוייק. אולי התיאור הכי טוב שפגשתי עד היום לחוויית האזנה טוטאלית.

וכך, כשם שיכלת להאזין לקרידנס ולהרגיש כאילו אתה מכיר את באיו קאנטרי כמו את כף ידך , כך נותנת לך ההאזנה ל GBV תחושה של הרוח האמריקאית בשנות ה80-90

ומה זה אומר להיות צעיר עם הורמונים משתוללים בתיכון בסמולוויל  USA

ומה זה אומר לסיים את התיכון ולחפש עבודה, או להתגייס ולהילחם.

אני מרגישה בטקסטים שלהם קונקפליקט בין גשמי לרוחני. הורמונים משתוללים ואווירה פגאנית.

 

   

 

בראשית דרכם זכו Guided by Voices להכרה מקומית מצומצמת והאלבומים נמכרו לחברים קרובים ובני משפחה. בשנת 92 הם התחילו לקבל הכרה רחבה יותר , בעיקר בזכות מעריצים בחוגי קולג' רוק וכן בקרב הרכבים כמו הברידרז , סוניק יות' ואר אי אם.הליינאפ, הפלואידי תמיד, סבב כעת סביב פולארד, הגיטריסטים טובין ספראוט ומיצ' מיצ'ל, הבאסיסט דן טוהי והמתופף קווין פנל.  

 

 

עם החתימה על חוזה עם חברת התקליטים מטאדור.הפתיע ההרכב  את הקהל שהיה רגיל לאיכויות Lo Fi  מהלהקה , עם הופעות אנרגטיות , בהן פולארד התיאטרלי מפגין תנועות קאראטה מזנק באוויר ומניף את  המיקרופון בתנועות סיבוביות, מיצ'ל מעשן בשרשרת ומשתולל עם הגיטרה (וינדמילינג- למדתי מושג חדש ), וצריכה מאסיבית של אלכוהול מסביב.  ההופעות נמשכו מעל שלוש שעות וכללו קלאסיקות של ההרכב , כמו גם שירים חדשים, וכן עיבודים לבואי ,המי והסטונז.   

 

אלבומם הרשמי הראשון במאטאדור היה Alien Lanes ואחריו

Under the Bushes’ Under the Stars

שהוקלט בין השאר עם קים דיל וסטיב אלביני

בהמשך הביא העומס שבסבבי ההופעות המרובים להתפוררות של ההרכב הקלאסי כשספראוט פורש על מנת לגדל את בנו ולפתח קריירת סולו. פולרד עצמו הוציא באותה תקופה גם הוא אלבום סולו , ועשה זאת לאורך כל הקריירה של ההרכב .בגלגולים מאוחרים יותר כלל הליינאפ את  המתופף והגיטריסט אקס ברידרז וההפקה היתה של ריק אוקייזיק באלבום שהתקבל בביקורות פושרות.    

 

השנתיים האחרונות של ההרכב כללו את הוצאת האלבום (האהוב עלי מאד) Earthquake Glue

והוצאה של אנתולוגיה בבוקס סט .

 

במקרה ,אבל לגמרי במקרה, תפסתי אותם בהופעה הטלוויזיונית האחרונה שלהם אצל קונאן אובריין שרים את Everybody thinks Im a cloud

 

  במהלך סיבוב הפרידה של ההרכב , ערים רבות ברחבי ארה:"ב הכריזו על יום מיוחד בשנה שיציין את יום "Guided By Voices”  באותה עיר. הנה כמה מהן:  

 

 

• Houston, Texas - October 1
• Newport, Kentucky - October 22
• Bloomington, Indiana - October 25
• Austin, Texas - November 5
• Dallas, Texas - November 6
• San Diego, California - November 11
• Los Angeles, California - November 12
• New York, New York - December 5
• Chicago, Illinois - December 30

 

כן, התרגלתי שהם שם. לפעמים נראה היה שהם מאז ומתמיד היו שם ולנצח ישארו

כמו שאומר סם אליוט בביג לבובסקי ביחס ל Dude

I take comfort in knowing he’s there

 

 

——————————————————————————

הקליפים שבחרתי לצרף:

The Best of Jill Hives 

לקוח מאלבומם היפה Earthquake Glue

לצערי לא סרטון של ממש , אבל מאחר ואין נציגות גדולה לאלבום הזה בפלייליסט, וזהו שיר שאני מאד אוהבת בחרתי לשתול אותו פה.

 

 

 

The Official Ironman Rally Song

מתוך אלבומם האהוב עליי ביותר - Under the Bushes,Under the Stars

 

 

הפלייליסט של GBV