דה מעקה

מישהו אמר פעם שאין דבר כזה "פרסום רע", כל עוד מאייתים את שמך נכון. אני נוטה להסכים עם האמירה הזו, וכשמתעורר מצב שמאתגר את העובדה, כנראה שצריך להתחיל לנבור בשורשי העניין ולהוציא ממנו את הטוב. הנה, קחו לדוגמא את מרני סטרן. אם היייתי כותב את הפוסט הזה לפני חודשיים, הייתם אומרים - "מרני מי?", אבל היום, הודות לניו יורק טיימס, פיצ'פורק,קוואמי, עונג שבת ומי לא בעצם, הגיטריסטית התמהונית הזו הפכה לשם דבר, לא מעט בזכות טכניקת הנגינה שלה, אבל בטח לא פחות בגלל הפרסונה, הבלונד והעיניים ששואבות אותך.

Image rights reserved to Kathryn Yu. Used with permission from photographer - http://www.kathrynyu.com

סטרן נשמעת כמו ביצ' מהגיהנום שבאה לעשות לך בלאגן בחדר, בדיוק אחרי שזרקת סופסופ את התחתונים לסל הכביסה. היא הבחורה ששופכת לך את הבאנג המסריח על השטיח שכרגע שאבת, אבל אי-אפשר לכעוס עליה, בדיוק גלל אותן עיניים. זה נכון, הגיטרה שלה מהפנטת, אבל באותה מידה גם מעצבנת, רחוקה מילימטר מלהישמע כמו קאבר בגיטאר הירו.

למרות שאת הפריצה שלה לתודעה עשתה עם אלבום הבכורה בשנה שעברה (מה שזיכה אותה בתארים כמו "הגיטריסטית הנשית הטובה בכל הזמנים" וכו'), דווקא האלבום השני שלה, ששמו ארוך כמעט כמו ספר בראשית, הפך לשיחת הסצינה האלטרנטיבית באינטרנט, ו-"טרנספורמר" מתוכו הפך ממש ללהיט. קשה לי להאמין שמישהו ממש הקשיב לו יותר מפעמיים, ובכל מקרה לי בפעם הראשונה הוא נשמע כיפי לאללה ובפעם השנייה רק נחמד, ואף אחד לא רוצה לחשוב על האלבום שלה כבלתי נסבל, אז השארתי את זה שם.

"טרנספורמר" של מרני סטרן

אז איפה הקטע הטוב בכל הסיפור, אתם שואלים?  באחד הקליפים שלה ביוטיוב, מרני לובשת בנדנה שעליה כתוב HELLA, כך הפנתה ידידה את תשומת ליבי. חיפוש קצר ביוטיוב והתוצאות מצלצלות באזניים. מתברר שמרני מחממת את הצמד המוטרף הזה (שלאחרונה מתוחזק בנגנים נוספים בהופעות החיות) - גיטרה ותופים, במקצבים וסולמות שקשה לתפוס, מדוייקים וכאוטים כאחד. גם אם תנגנו את הקליפ בסלואו מושן לא תצליחו להבין מה זאק היל, המתופף, מעולל לסט שלו. מדובר בוירטואוזיות לשמה, משהו שבקלות יכל להיכלל במופע קרקס, אבל עדיין מצליח להישמע מעניין ולעשות חשק לחזור אליו שוב ושוב.

Hella

כולם מדרגים בימים האלה, אז למה שאנחנו נהיה מיוחדים?

הצביעו לאלבום השנה שלכם בסקר הבא, ואם הוא לא קיים ברשימה, הרגישו חופשיים להוסיף אותו!

מהו אלבום השנה שלכם?
( polls)

שנות השבעים סימנו, בין היתר, את סוף עידן התמימות בעולם. התנועה ההיפית שסחפה את הגלובוס בחלק המכריע של שנות השישים, התפיידה לה לאט אבל בטוח, האמריקאים התחפפו מוייטנאם עם הזנב בין הרגליים, ובביצה המקומית הסורים והמצרים החליטו שנמאס להם סופית מאיתנו.

הטרנדים העולמיים לא פסחו גם על נישת התרבות, ובמובן מסויים תדלקו את הדמיון והחצינו את האגרסיות. בקולנוע זה היה התפוז המכני (1971), תו-תקן של אולטרה-אלימות וסמל למותה של התרבות הבריטית והעולמית כמו שהכרנו עד אז. מזעזע ככל שהיה, התפוז המכני צעק את מה שמיליונים התביישו עד אז אפילו ללחוש לעצמם - העולם לא יפה וטוב, האנשים רעים מטבעם ואנחנו הולכים לגיהנום, כולנו, בועטים וצורחים ומסריחים ממולוקו-שייק.

במוזיקה, האבולוציה הטבעית של גיבור הסרט אלכס דה-לארג' היתה, ללא ספק, סיד וישס (אם להתעלם מהיעדר האינטיליגנציה). הסקס פיסטולז השלימו את מלאכתו של קובריק בעזרת מעט מאוד כישרון והרבה מאוד אטיטיוד, אבל מעל הכל הודות למאסטרמיינד ששמו מלקולם מקלארן, איש שידע להפוך גושי חרא ליהלומים והיה שם בזמן הנכון. האור (או החושך, תלוי את מי שואלים) שזלג מהפיסטולז הציף את כל מה שהיה סביבו, וכך קרה שהרכבים יותר מוכשרים ומעניינים זכו לאלפית מהחשיפה ומתשומת הלב אותה קיבלו האקדחים.

הרכב אחד כזה היה Misfits, רביעיית Pאנק-רוק מטונפת (ליטראלי) מניו-ג'רזי, עם השפעות ברורות של רוקאבילי וסרטי אימה זולים. גלן דאנציג, המנהיג הכריזמטי, שאח"כ גלגל את נשמתו ל "Danzig", הרכב מטאל מוצלח לא פחות, הוא איש כת השטן הכי נחמד שאפשר למצוא, אדם שלקח את הז'אנר, יחד עם כתבי גטה ודאנטה, והפך אותם לפולקלור תרבותי לא מזיק (לפחות עד כמה שידוע לי).

מיספיטס פעלו זמן קצר (במתכונת הראוייה לסיקור) והניבו, חוץ מאייקונים נצחיים, גם שלושה אלבומים מופתיים: Static Age, אלבום הבכורה מ-78, Walk Among Us, המוצלח מבין השלושה והאהוב עליי אישית מ 1982, ו EARTH AD מ 1983. דאנציג היה היחיד בלהקה שממש ידע לנגן (הוא ניגן על פסנתר חשמלי כתחליף לגיטריסט אמיתי, עד להצטרפותו של פראנק ליקאטה), אבל זה היה חלק מהקסם של ההרכב - הבוסריות, האגרסיות, וההופעה החיצונית הגותית, עם האיפור והניטים והתלתל המתנשא מהמצח (Devilock), שעשו את זה לא פחות טוב מהמוזיקה. האגו, כמו בכל סיפורי האגדות לא איחר להגיע, וריבים אינסופיים בין דאנציג לבין חברי הלהקה המתחלפים בקצב מסחרר חתמו את הגולל על מיספיטס ב-1984.

למרבה האירוניה, רוב הפופולריות של מיספיטס לא קרתה בזמן אמת. ההרכב הפך לקאלט רק אחרי שהרכבים כמו מטאליקה וגאנז, שהיו מעריצים מושבעים (ככה זה עם כוכבים גדולים, הם חייבים שיהיה להם איזה כלב מחמד שאין לאף אחד אחר) עשו להם קאברים וניפחו, בן-לילה כמעט, את חשבון הבנק של גלן דאנציג, שהיה בעל הזכויות הבלעדי בלהקה.

יש המשך לסיפור הזה, אבל הוא לא מעניין מאף בחינה, אז אחסוך מכם. במקום זה, קצת קליפים (באיכות גרועה, כיאה לז'אנר):