דה מעקה

אני לומדת דרך הפוסטים שלי!!!

החלטתי שאכתוב פה על כל מה שאני רוצה ללמוד עליו. לא בהכרח מוזיקה שאני אוהבת, אבל כזו שמסקרנת אותי. כתיבת הפוסט היא תמריץ נהדר בשבילי לעשות תחקיר מקדים וכך אני הולכת ומחכימה והופכת למפלצת תאבת ידע.  אז הנה תוצאות המפגש של שוגייזר עם שלושה הרכבים – תנסו להתייחס לפוסט הזה כמסע אינטלקטואלי. לא לבעלי קיבה רגישה!   

 

 

Marnie Stern

 (כתב פה מאד  יפה Seliko עליה ובכל זאת -אני נשארת נאמנה לפוסט המקורי בדה מרקר במלואו)

  תראו איך המוח עובד בדרכים נסתרות. השם מארני מעורר אצלי קונוטציות של בחורה אנגליה, בלונדינית עם שיער אסוף בפקעת וצוארון גולף. מאופקת.

הסיבה היא פשוטה! אני חושבת על מארני של היצ'קוק. הבלונדה שלי היא בת דמותה של טיפי הדרן. למה צווארון גולף? זה כנראה מתקשר אצלי באיזשהו אופן לאותו רוצח שחונק באמצות עניבה.ניחשתם נכון, הזרם האסוציאטיבי שלי קפץ היישר לסרט אחר של היצ'קוק- פרנזי.

כל הקונוטציות החיוביות הללו הן כנראה הסיבה שנתתי לה הזדמנות מלכתחילה.כי למעשה, מארני סטרן נראית כמו מגה בייב מהוואלי של בברלי הילס.  אז מה הסיפור איתה?יש לה קול שטוח. טכניקת ה Finger Tapping שלה על הגיטרה נראית לי סקסית בערך כמו מקרמה.   .  

ואולי הבעיה שלי איתה הינה שהיא נראית כמו נערת הגלגל. היא נראית לי כאילו היא כ"כ נהנית ממה שהיא עושה.אולי יותר מדי נהנית. אני אוהבת את הרוקרים שלי מיוסרים. דרמה קווינז איף יו וויל.

ממה היא משועשעת כל כך?

זה מזכיר לי את הכבשים הוורודות ברמת החייל.המצב בהייטק בקאנטים. מפטרים על ימין ועל שמאל. אבל באמצע רחוב הברזל. בכיכר, שתלו כבשים ורודות. האם זה לרגל פתיחתו הקרבה של בית חולים אסותא? אין ספק, פתיחתו של בית חולים היא מאורע מלבב. יום אסוני הוא יום ששוני.  

טוב נירגע. מארני לגמרי מגניבה. והיא דווקא לא מהוואלי כי אם מניו יורק. אם הייתי בת 15 בטח הייתי מאד מתלהבת.היא מאד מוערכת כמוזיקאית ,פה זוכה בתואר הגיטריסטית של השנה, שם בתואר אלבום ה Punk

המוערך של השנה. והיא כן באה ממקומות מוזיקליים טובים. למשל אני יכולה להישבע ששמעתי בה באחד השירים קצת מרקיורי רב המקודמים.גם נראה לי שכיף לראות אותה בהופעה. נניח היתה באה לזאפה. הייתי הולכת.

הלאה במסעי.       

 

 

 

 

 

 

 Deerhoof 

הרכב מסן פרנציסקו (חברים ללייבל בו חתומה גם מרני סטרן - Kill Rock Stars )

דיסוננס, דיסהרמוניה, מבנה שירי לא קונבצניונלי, הרבה אילתורים. לא סימטרי. הם חלק מהתארים בהם עושים שימוש כדי לסווג את המוזיקה של Deerhoof.קשה לסווג את ההרכב הזה.

הוא חווה מספר שינויים פרסונלים ועוד יותר תפניות סגנוניות

הסולנית סטומי מצוזאקי, דמות מרכזית בהרכב,  הצטרפה היישר מיפן כשהגיעה לסן פרנציקסו ללמוד קולנוע . בגלגולים מוקדמים של הלהקה, היא שרה לתוך מיקרופון עשוי עיסת נייר ,חבושת אוזניות של ווקמן. הקול שלה ילדותי ולעיתים יש לה נטייה להישמע כמו עוד כלי נגינה בהרכב. בהמשך היא גם למדה לנגן על בס.

ההרכב נמצא בעשייה מתמדת. למשל, רק בשנים 2003-2005  הם הוציאו רצף של שלושה אלבומים.כל אחד מהם קיבל הכרה רחבה יותר מקודמו.  

 

אפרופו אלבומי קונספט, להרכב נטייה לכיוון של אלבומים כאלו .כך למשל אלבומם Milk man

החל כדמות אנימציה . הטקסטים והמוזיקה סיפרו את סיפורו של דמות מצויירת שפירות מעטרים את גופה , הלוקחת ילדים למסעות קסומים באמצע הלילה

אני לוטשת עיניים לכיוון ההרכב הזה כבר כמה שנים טובות, אבל מעולם לא התעמקתי עד כה.

 בטיוטה הראשונית של הפוסט הזה, כתבתי את המשפטים הבאים:

"יש לי בעיה עם ההרכב הזה.למשל באותו אלבום "מילק מן" הם הקליטו כל כלי נגינה לחוד ולא ניגנו יחד כלהקה.באלבום מאוחר יותר, The Runners Four( אלבום כפול), כל אחד מחברי הלהקה אמור לתרום . כל אחד קיבל הזדמנות לשיר . הכל נראה לי כמו תרגיל מתחכם

.לזכותם של דירהוף אומר שהם מאד יצירתיים, לא שיגרתיים ומעניינים. אבל נראה לי קצת כאילו בכל אלבום הם קצת ממציאים עצמם מחדש ואני אוהבת יציבות ועקביות.לא אוהבת מהפכות אצל המוזיקאים שלי. אתן דוגמא- ג'יימי לידל הוציא תחת Warpאת אלבומו הראשון, מלא בצפצופים במיטב המסורת הוורפית ואז הוא הביא אותה באלבום מופת בשם Multiplyכל העולם נפל מהרגליים מהאלבום הזה. אבל לי הפריע דבר אחד- הוא לא הרגיש לי אותנטי. איך יכול בחור צעיר ולבן שעד לא מזמן התעסק בClicks and Cutsלהישמע פתאום כמו התגלית האחרונה של מוטאון????" 

 

 

 

אז זה מה שכתבתי. ואז הקשבתי במהלך השבוע עוד כמה פעמים לאלבום האחרון שלהם. אני אוהבת אותם!!! אני יכולה לומר שמבין שלושת  ההרכבים שאני מעלה פה הם החביבים עליי .הם מעניינים והם לא מאד רחוקים מסטראולאב האהובים עליי מאד. הם פשוט לא עטופים בצלופן של סטראולאב.

סיפור אהבה מתהווה כאן לנגד עינכם. 

 

Melt Banana 

הרכב נויז- רוק יפני עם נגיעות אלקטרוניות נסיוניות. הוקם ב91 והוציא עד היום תשעה אלבומים. אלבומם האחרון –"הדילמה של במבי" יצא באפריל 2007

ב97 הם הקימו חברת תקליטים משלהם בשם A-Zap

 

סיפור מצחיק עם המתופפים שלהם. המתופפים שלהם עזבו באופן סדרתי, ולכן אין להרכב  מתופף קבוע. נטען  לגבי אלבומםCell Scapeשהם השתמשו בו במכונת תופים ולא בתיפוף חי והנושא נתון לויכוח בקרב מעריצים. הגיטריסט מנגן טכניקות יוצאות דופן.למשל חפיפה של שני ריפים של גיטרה, סימולציה של לייזר וסירנות ואפקטים שונים ומשונים.

אמנם ההרכב מתייחס לעצמו ובמיוחד לחומרים המאוחרים שלו כפופ , אבל הוא רחוק משם. אכן החומרים המאוחרים נגישים יותר.נכון, הסולנית אונוקי אפילו מפסיקה בשיר אחד לנבוח וממש שרה.  

מרבית האלבומים של ההרכב הםLo Fi במכוון, למורת רוחם של חלק מחברי ההרכב-זה עובר לא משהו ברדיו(איזה רדיו משמיע אותם?) ולכן האלבומים האחרונים נעים יותר לכיוון היי פיי 

ההרכב מרבה לבצע גרסאות כיסוי –בין השאר לנינה סימון, Birthday Party  הסטוג'ס, דד קנדיז ,בלונדי , המי , ביצ' בויז ,קראפטוורק וטום טום קלאב. בהופעות הם חיממו את ג'ים אורורק ,לו ריד,  

Tool מלווינס מיסטר באנגל.

מרני סטרן אגב , מציינת את Melt Banana  בין ההשפעות שלה

טוב, זה הרכב מגניב ויצירתי. אין ספק. שונה. להגיד שאני משתגעת עליו מבחינה מוזיקלית? נויז לא ממש עושה לי את זה. התלהבתי מהקליפים ומהצבעוניות של הלהקה. חשבתי שתהנו מהחשיפה אז הנה הם פה. אבל תכלס- אצל רופא השיניים שלי יש קולות מלבבים יותר.   

____________________________________________________________

הקליפים:

Deerhoof –Fresh Born

 

Melt Banana-Sick Zip Everywhere

מישהו אמר פעם שאין דבר כזה "פרסום רע", כל עוד מאייתים את שמך נכון. אני נוטה להסכים עם האמירה הזו, וכשמתעורר מצב שמאתגר את העובדה, כנראה שצריך להתחיל לנבור בשורשי העניין ולהוציא ממנו את הטוב. הנה, קחו לדוגמא את מרני סטרן. אם היייתי כותב את הפוסט הזה לפני חודשיים, הייתם אומרים - "מרני מי?", אבל היום, הודות לניו יורק טיימס, פיצ'פורק,קוואמי, עונג שבת ומי לא בעצם, הגיטריסטית התמהונית הזו הפכה לשם דבר, לא מעט בזכות טכניקת הנגינה שלה, אבל בטח לא פחות בגלל הפרסונה, הבלונד והעיניים ששואבות אותך.

סטרן נשמעת כמו ביצ' מהגיהנום שבאה לעשות לך בלאגן בחדר, בדיוק אחרי שזרקת סופסופ את התחתונים לסל הכביסה. היא הבחורה ששופכת לך את הבאנג המסריח על השטיח שכרגע שאבת, אבל אי-אפשר לכעוס עליה, בדיוק גלל אותן עיניים. זה נכון, הגיטרה שלה מהפנטת, אבל באותה מידה גם מעצבנת, רחוקה מילימטר מלהישמע כמו קאבר בגיטאר הירו.

למרות שאת הפריצה שלה לתודעה עשתה עם אלבום הבכורה בשנה שעברה (מה שזיכה אותה בתארים כמו "הגיטריסטית הנשית הטובה בכל הזמנים" וכו'), דווקא האלבום השני שלה, ששמו ארוך כמעט כמו ספר בראשית, הפך לשיחת הסצינה האלטרנטיבית באינטרנט, ו-"טרנספורמר" מתוכו הפך ממש ללהיט. קשה לי להאמין שמישהו ממש הקשיב לו יותר מפעמיים, ובכל מקרה לי בפעם הראשונה הוא נשמע כיפי לאללה ובפעם השנייה רק נחמד, ואף אחד לא רוצה לחשוב על האלבום שלה כבלתי נסבל, אז השארתי את זה שם.

"טרנספורמר" של מרני סטרן

אז איפה הקטע הטוב בכל הסיפור, אתם שואלים?  באחד הקליפים שלה ביוטיוב, מרני לובשת בנדנה שעליה כתוב HELLA, כך הפנתה ידידה את תשומת ליבי. חיפוש קצר ביוטיוב והתוצאות מצלצלות באזניים. מתברר שמרני מחממת את הצמד המוטרף הזה (שלאחרונה מתוחזק בנגנים נוספים בהופעות החיות) - גיטרה ותופים, במקצבים וסולמות שקשה לתפוס, מדוייקים וכאוטים כאחד. גם אם תנגנו את הקליפ בסלואו מושן לא תצליחו להבין מה זאק היל, המתופף, מעולל לסט שלו. מדובר בוירטואוזיות לשמה, משהו שבקלות יכל להיכלל במופע קרקס, אבל עדיין מצליח להישמע מעניין ולעשות חשק לחזור אליו שוב ושוב.

Hella

 

 

 

אי אפשר להרגיש בעוצמות כל הזמן.

הטקסטים שלי , במיוחד המוזיקליים, הם בדרך כלל שיר הלל לעוצמה של רגשות.  

הם זועקים את הצורך  בקבלה.

הבית שלי צבוע בצבעים כתומים חמים.

יחד עם זאת, אני כמהה לקצת שקט ושלווה

 

 

 צפיתי השבוע   ב"יומן" של דוד פרלוב. פרלוב אומר "יכולתי לכתוב המנון לצנעה". או בלשון הקבוצה  אליה אני

משתייכת בפייסבוק Modest is Hottest  

 

הפוסט הזה מוקדש לשלושה הרכבים החביבים עליי ונמצאים כרגע בשיא הצלחתם. שלושתם שונים אלו מאלו ,אבל יש גם כמה קווים משותפים. כולם יכולים לחיות תחת המטריה המאד רחבה של אמריקנה, וכולם מפלרטטים, מי יותר מי פחות עם אלט קאנטרי. וניו פולק.

אני מרגישה שהמוזיקה הזו  היא הכרטיס שלי להזדקנות מוזקלית חיננית –נראה לי  שאוכל להתחבר למוזיקה הזו גם בעוד 30 שנה ,גם כשסף הסובלנות והסבלנות אולי ירד קצת ואתחיל לצקצק בלשוני שהולך ופוחת הדור. הו גם אז אוכל להתהדר בעדכניות מסויימת.       

 

Vetiver 

הינם הרכב פולק אמריקאי הקרוי על שם סוג של עשב (!) ובראשו עומד אנדי קאביק. להרכב חובר לעיתים קרובות אצולת הפולק דבנדרה בנהרט ולפעמים אושיות פולק אחרות כמו ג'ואנה ניוסום ואפילו ושתי (המלכה) בניאן.

השירה של קאביק מזכירה לי לעיתים את Gomez לעיתים את Yo La Tengo (אהוביי) –קצת איירה קפלן בAnd Then nothing turned itself inside out

עם ניחוח של שירים לשעת לילה מאוחרת.

 

למרות שהנטייה היא באופן חד משמעי לפולק ,יוצא לקאביק  מדי פעם לפרטט עם אלט קאנטרי. רשמית הם מקוטלגים תחת ניו פולק /פריק פולק (נטורליזמו).

אלבומם האחרון מכיל קאברים לגיבורים המוזיקלים של קאביק.

 

 

My Morning Jacket

 

הרכב מקנטאקי, הוותיק יחסית בחבורה (קיים מ1998) .

ההרכב ידוע בסאונד ה Reverb שלו. הכוונה להמשכיות של צליל  בחלל מסויים אחרי שהצליל המקורי כבר התפוגג.

הלהקה התחילה את דרכה עם השפעות עמוקות של ניל יאנג ואלט קאנטרי.

לפני שיצא האלבום שהביא להם תהילה  It Still Moves הם חיממו הפעות של Guided by Voiced  (כן,שוב) , The Doves והפו פייטרס. מה שנקרא –אמור לי מי חברייך… אח"כ הם כבר לא היו צריכים לחמם אף אחד. 

 

בין האלבומים היותר מצליחים של ההרכבIt Still Moves ו Z , והם ממשיכים בשנים האחרונות להוציא אלבומים איכותיים.

ההרכב גם זכה לאיזכורים קולנועיים שעשו לו טוב (בסרט החביב אליזבתטאון וכן הופעת אורח  של  ג'ים ג'יימס הסולן, יחד עם קלקסיקו ב'אני לא שם' שם על בוב דילן).

בכלל ,אולי פעם אכתוב פוסט על איזכורים מוזיקליים בקולנוע .אני כבר יכולה לחשוב על היי פידליטי של קמרון קרואו והאיזכור הנפלא שם לבטא בנד (קמרון קרואו נטוע תמיד מאד חזק במוזיקה.היא כוח מרכזי בכל סרטיו), וגם האיזכור המפרגן של השינס ע"י נטלי פורטמן  בגרדן סטייט.  

 

  

Fleet Foxes

הרכב מסיאטל שמשוייך בד"כ לז'אנר של "בארוק פופ ". בארוק פופ- סגנון מוזיקלי ששורשיו  בסיקסטיז . משמעותו- אלמנטים של מוזיקה קלאסית שמושתלים במוזיקת רוק. הביטלז, הביץ' בויז , ברט באכרכך ופיל ספקטור נחשבים לחלוצי הז'אנר (למי שמתעניין, שווה לקרוא את ההגדרה המדוייקת בויקיפדיה, לשם העמדת הדברים על דויקם.ההגדרה שלי לא תחזיק בבית משפט , אבל זו רוח הדברים).

את הפוקסז משווים לעיתים קרובות לביץ' בויז וקרוסבי סטילס ונאש. בפעמים הראשונות שהזדמן לי לשמוע אותם, מייד קיטלגתי אותם כחקייני My morning Jacket עם אחיזה חזקה בניו פולק.לקראת כתיבת הפוסט הזה אני מרגישה פה הרבה יותר מזה. הם עדיין מזכירים לעיתים את הז'קטים ,אבל לדעתי למלודיות יש יותר עומק והאחיזה הבאמת חזקה היא בסיקסטיז.קטעים כמו White Winter Hymnal ו He Doesn’t Know Why מסבים לי עונג רב. אין הרבה יותר יפה מזה.

 

 

————————————————————————–

 

 

 Vetiver- Maureen 

 

 

 

 

(Jim James and Calexico –Goin’ to Acapolco (Im not There

 

 

Fleet Foxes –White Winter Hymnal

 

מוגשת לכם כאן טעימה מהמוזיקה של שלושת ההרכבים

הולגר (שורינג) צוקאי,נולד ב- 1938 בדנציג גרמניה,מה שכיום נקראת גדנסק,פולין.

למד מוזיקה אצל קרלהיינץ שטוקהאוזן,מלחין ומוזיקאי גרמני בחסד עליון.

בשנת 1967 נחשף לראשונה למוזיקה של הביטלס ובכך החלה התענינותו במוזיקת רוק.אקספרימנטלי כמו של הולוט אנדרגראונד ופרנק זאפה.

צוקאי הקים את להקת Can ב-1968 ,ניגן בס והיה אחראי על ההקלטות ונושא האירגון של הלהקה עד שנת 1977.הוא הקליט מספר אלבומי סולו , אמביינט ואחד המאפיינים העיקביים במוזיקה שלו היו הקלטות של שידורי רדיו גלים קצרים.

צוקאי שיתף פעולה ולא חד פעמי, עם מוזיקאים כמו ג'ה וובל,ודיויד סילביאן והם שילבו מוזיקת פופ עם אלמנטים אקספרימנטליים, בריאן אינו, יורית'מיקס,ולהקת טריו.

ב -1979 יצא אלבום הסולו הראשון של צוקאי בשם Movies ,נחשפתי לאלבום הזה לראשונה כשהאזנתי לאחת מתוכניות הרדיו הנהדרות של יואב קוטנר,ובמיוחד אהבתי את השיר הנהדר הזה שנקרא Persian Love, שיר מסומפל נהדר עם הקלטות רדיו מאירן.

מזמינה אתכם לקרוא פוסט נפלא של דויד פרץ הכולל גם ראיון עם צוקאי שהופיע בארץ ב-2003 ,

http://www.notes.co.il/david/13433.asp

כולם מדרגים בימים האלה, אז למה שאנחנו נהיה מיוחדים?

הצביעו לאלבום השנה שלכם בסקר הבא, ואם הוא לא קיים ברשימה, הרגישו חופשיים להוסיף אותו!

מהו אלבום השנה שלכם?
( polls)

סילביאן החל את הקריירה המוסיקלית שלו כסולן להקת JAPAN, שפעלה במשך כשמונה שנים והוציאה חמישה אלבומים בטרם התפרקה. הוא היה אחראי באופן כמעט בלעדי על כתיבת החומר לשני אלבומי הלהקה האחרונים, שנחשבו למעניינים ולמצליחים באלבומיה.

ב-1983, לאחר פירוקה של הלהקה, נענה סילביאן לבקשתו של סקאמוטו לסייע בכתיבת שיר הנושא לפסקול הסרט "חג שמח מר לורנס". השיר "Forbidden Colours", אותו גם ביצע, הפך ללהיט המצעדים הבינלאומי הראשון של סילביאן.

ב-1984 הוא הקליט את אלבום הבכורה שלו כסולן, Brilliant Tree, בהשתתפותם של סקאמוטו, הבסיסט הולגר זוקאי (חבר להקת האוונגרד-רוק הגרמנית Can), שני חצוצרני הג'אז-אוונגרד ג'ון האסל וקני וילר, וכן חבריו ללהקת ג'פאן, סטיב ג'אנסן וריצ'ארד ברביירי. האלבום זכה לביקורות נלהבות והגיע למקום הרביעי במצעד מכירות האלבומים הבריטי.

ב-86′ הוא הוציא אלבום כפול מורכב ושאפתני בשיתוף פעולה עם הגיטריסט הוירטואוז רוברט פריפ, שהיה גם אחד מאבות הרוק המתקדם. בשנת 87′ הוציא סילביאן אלבום סולו נוסף בעיבודו של סקאמוטו. Secrets of the Beehive, שנחשב לדעת מבקרים רבים לאלבומו הטוב ביותר, היה גם אלבום הסולו האחרון שלו למשך תקופה ארוכה.

בסוף שנות ה-80 כתב סילביאן מוסיקה לשתי יצירות מחול מודרני של להקתה של הכוריאוגרפית הבריטית גבי אביס. בשנת 88′ הוא שיתף פעולה עם כמה מחברי להקת Can ועם מרקוס שטוקהאוזן (בנו של המלחין הנודע) בפרוייקט שיצא באלבום Plight and Premonition.

ב-89′ קרא סילביאן לשלושת חבריו מלהקת ג'פאן לשוב לעבוד יחדיו, אך התעקש לכנות את ההרכב בשם Rain Tree Crow במקום בשם המקור. הקלטות הפרוייקט החדש נמשכו למעלה משנה ובמהלכן הסתכסכו שני המוסיקאים המובילים בלהקה, סילביאן ומיק קארנס, שוב ושוב. האלבום יצא לבסוף רק ב-91′ ומאז לא שב ההרכב לפעול יחד. במקביל הספיק סילביאן ליצור שני מיצבי אמנות פלסטית ולהציגם במוזיאונים שונים ביפן, והחל גם לעבוד על פרוייקט חדש יחד עם רוברט פריפ ועם הבסיסט טריי גאן.

להקלטת האלבום הצטרפה גם אינגריד שאבז, זמרת אמריקאית שהתגלתה על ידי פרינס (עימו שיחקה בסרט "גרפיטי ברידג'"). שאבז וסילביאן התאהבו במהלך ההקלטות וב-92′ נישאו. שנה מאוחר יותר, לאחר סיבוב הופעות מפרך עם ההרכב, יצא אלבום האולפן של סילביאן ופריפ The First Day, וב-93′ יצא Damage, אלבום כפול נוסף שתיעד הופעה של ההרכב. לאחר סיום הפרוייקט המשותף עם פריפ, לקח סילביאן פסק זמן ארוך בו עבד על חומר לתקליט סולו חדש (הראשון מזה למעלה מעשר שנים).

ב-99′ יצא האלבום Dead Bees on a Cake, בו השתתפו הגיטריסטים המפורסמים של הג'אז-אוונגרד, ביל פריסל ומארק ריבוט וכן נגן הטבלה/האלקטרונאי המפורסם טלווין סינג. האלבום שנחשב למעין המשך של Secrets of the Beehive, לא נפל ממנו באיכותו.

לחצו כאן להאזנה לפלייליסט שערכתי של רוברט וואייט ושל אלביס קוסטלו, ביחד, אנגלי נכה מברייטון, קדוש, צנוע, גאון, עם קול של מלאך שברירי, ואנגלי משקפופר מליברפול, מוכשר, אקלקטי ומיוחד, עם קול שנוי במחלוקת, מבכים שניהם, כל אחד בתורו, את הקאמבק של בניית האוניות באנגליה של 1982, בסך הכל פחות מחמישים שירים

שנות השבעים סימנו, בין היתר, את סוף עידן התמימות בעולם. התנועה ההיפית שסחפה את הגלובוס בחלק המכריע של שנות השישים, התפיידה לה לאט אבל בטוח, האמריקאים התחפפו מוייטנאם עם הזנב בין הרגליים, ובביצה המקומית הסורים והמצרים החליטו שנמאס להם סופית מאיתנו.

הטרנדים העולמיים לא פסחו גם על נישת התרבות, ובמובן מסויים תדלקו את הדמיון והחצינו את האגרסיות. בקולנוע זה היה התפוז המכני (1971), תו-תקן של אולטרה-אלימות וסמל למותה של התרבות הבריטית והעולמית כמו שהכרנו עד אז. מזעזע ככל שהיה, התפוז המכני צעק את מה שמיליונים התביישו עד אז אפילו ללחוש לעצמם - העולם לא יפה וטוב, האנשים רעים מטבעם ואנחנו הולכים לגיהנום, כולנו, בועטים וצורחים ומסריחים ממולוקו-שייק.

במוזיקה, האבולוציה הטבעית של גיבור הסרט אלכס דה-לארג' היתה, ללא ספק, סיד וישס (אם להתעלם מהיעדר האינטיליגנציה). הסקס פיסטולז השלימו את מלאכתו של קובריק בעזרת מעט מאוד כישרון והרבה מאוד אטיטיוד, אבל מעל הכל הודות למאסטרמיינד ששמו מלקולם מקלארן, איש שידע להפוך גושי חרא ליהלומים והיה שם בזמן הנכון. האור (או החושך, תלוי את מי שואלים) שזלג מהפיסטולז הציף את כל מה שהיה סביבו, וכך קרה שהרכבים יותר מוכשרים ומעניינים זכו לאלפית מהחשיפה ומתשומת הלב אותה קיבלו האקדחים.

הרכב אחד כזה היה Misfits, רביעיית Pאנק-רוק מטונפת (ליטראלי) מניו-ג'רזי, עם השפעות ברורות של רוקאבילי וסרטי אימה זולים. גלן דאנציג, המנהיג הכריזמטי, שאח"כ גלגל את נשמתו ל "Danzig", הרכב מטאל מוצלח לא פחות, הוא איש כת השטן הכי נחמד שאפשר למצוא, אדם שלקח את הז'אנר, יחד עם כתבי גטה ודאנטה, והפך אותם לפולקלור תרבותי לא מזיק (לפחות עד כמה שידוע לי).

מיספיטס פעלו זמן קצר (במתכונת הראוייה לסיקור) והניבו, חוץ מאייקונים נצחיים, גם שלושה אלבומים מופתיים: Static Age, אלבום הבכורה מ-78, Walk Among Us, המוצלח מבין השלושה והאהוב עליי אישית מ 1982, ו EARTH AD מ 1983. דאנציג היה היחיד בלהקה שממש ידע לנגן (הוא ניגן על פסנתר חשמלי כתחליף לגיטריסט אמיתי, עד להצטרפותו של פראנק ליקאטה), אבל זה היה חלק מהקסם של ההרכב - הבוסריות, האגרסיות, וההופעה החיצונית הגותית, עם האיפור והניטים והתלתל המתנשא מהמצח (Devilock), שעשו את זה לא פחות טוב מהמוזיקה. האגו, כמו בכל סיפורי האגדות לא איחר להגיע, וריבים אינסופיים בין דאנציג לבין חברי הלהקה המתחלפים בקצב מסחרר חתמו את הגולל על מיספיטס ב-1984.

למרבה האירוניה, רוב הפופולריות של מיספיטס לא קרתה בזמן אמת. ההרכב הפך לקאלט רק אחרי שהרכבים כמו מטאליקה וגאנז, שהיו מעריצים מושבעים (ככה זה עם כוכבים גדולים, הם חייבים שיהיה להם איזה כלב מחמד שאין לאף אחד אחר) עשו להם קאברים וניפחו, בן-לילה כמעט, את חשבון הבנק של גלן דאנציג, שהיה בעל הזכויות הבלעדי בלהקה.

יש המשך לסיפור הזה, אבל הוא לא מעניין מאף בחינה, אז אחסוך מכם. במקום זה, קצת קליפים (באיכות גרועה, כיאה לז'אנר):

 

באולם ספורט מלא עד אפס מקום

יפהפיות מחומצנות

שרירנים מיוזעים

רוקדים כולם לאל הנמלים       

 

 כשהשמיע לי חבר את Guided By Voices ,בהתחלה לא התחברתי . אמרתי לו "אני יכולה ללמוד לאהוב את זה" . הוא היה האורים והתומים שלי בעינייני מוזיקה והיה לי ברור שזה צריך להיות טוב אם זה בא ממנו והייתי מוכנה תמיד ללמוד.הוא צחק ואמר לי "מה קרה לך, זה האלבום הכי קומוניקטיבי שלהם ". גיחכתי, ולקחתי את הדיסק לאוטו.

בתקופה שלאחר מכן לא יכולתי לשבוע אותם. עשרות שירים באלבום אחד, דחוסים, צפופים ,קצרים, מתגבשים כולם ביחד למסה קריטית של צלילים נצחיים.

לאלבום קראו Under the Bushes, Under the Stars.

 

GBV היו הרכב רוק מדייטון אוהיו.  למעשה, השימוש בזמן עבר במשפט הקודם מעציב אותי,  כי התרגלתי שהם שם, תחושה שכנראה נוצרה בעקבות קצב מואץ של הוצאת אלבומים מצדם. אלבומים עמוסים בקטעים בני שתי דקות לכל היותר, מה שהגביר את התחושה שההרכב עובד ויוצר כל הזמן.

הלהקה פעלה בשנים 1983 -2004. היא חוותה שינויים פרסונלים תכופים כשהנקודה היציבה היחידה לאורך כל השנים הוא הפרונטמן רוברט פולארד. פולארד, תמהיל מרתק של כריזמה בימתית וקול ורסטילי ,עדין לעיתים ,מחוספס לעיתים.או שאולי בעצם הקול שלו לעולם לא מחוספס- זה הסאונד המלוכלך שבולם את הרכות שלו. הוא קצת סוג של ג'ון לנון. לפחות בכל מה שקשור לשירה, לאופן ההגשה שלו.   

 

עשר שנים אחרי

אני יושבת באוטו,  שולחת מבט קצר, נרגש, בעטיפה המבריקה של ההוצאות המחודשות של חמשת אלבומי הקרידנס . קורעת בנחישות את הניילון,  ידי מרפרפת על פני הכריכה, חורשת את התבליטים שעל גביה.בראש החוברת של אלבומם הראשון מתנוסס הכיתוב: 

 

Like the best of musicians, the Creedence transported its listeners

משפט מדהים בעיני-פשוט ומדוייק. אולי התיאור הכי טוב שפגשתי עד היום לחוויית האזנה טוטאלית.

וכך, כשם שיכלת להאזין לקרידנס ולהרגיש כאילו אתה מכיר את באיו קאנטרי כמו את כף ידך , כך נותנת לך ההאזנה ל GBV תחושה של הרוח האמריקאית בשנות ה80-90

ומה זה אומר להיות צעיר עם הורמונים משתוללים בתיכון בסמולוויל  USA

ומה זה אומר לסיים את התיכון ולחפש עבודה, או להתגייס ולהילחם.

אני מרגישה בטקסטים שלהם קונקפליקט בין גשמי לרוחני. הורמונים משתוללים ואווירה פגאנית.

 

   

 

בראשית דרכם זכו Guided by Voices להכרה מקומית מצומצמת והאלבומים נמכרו לחברים קרובים ובני משפחה. בשנת 92 הם התחילו לקבל הכרה רחבה יותר , בעיקר בזכות מעריצים בחוגי קולג' רוק וכן בקרב הרכבים כמו הברידרז , סוניק יות' ואר אי אם.הליינאפ, הפלואידי תמיד, סבב כעת סביב פולארד, הגיטריסטים טובין ספראוט ומיצ' מיצ'ל, הבאסיסט דן טוהי והמתופף קווין פנל.  

 

 

עם החתימה על חוזה עם חברת התקליטים מטאדור.הפתיע ההרכב  את הקהל שהיה רגיל לאיכויות Lo Fi  מהלהקה , עם הופעות אנרגטיות , בהן פולארד התיאטרלי מפגין תנועות קאראטה מזנק באוויר ומניף את  המיקרופון בתנועות סיבוביות, מיצ'ל מעשן בשרשרת ומשתולל עם הגיטרה (וינדמילינג- למדתי מושג חדש ), וצריכה מאסיבית של אלכוהול מסביב.  ההופעות נמשכו מעל שלוש שעות וכללו קלאסיקות של ההרכב , כמו גם שירים חדשים, וכן עיבודים לבואי ,המי והסטונז.   

 

אלבומם הרשמי הראשון במאטאדור היה Alien Lanes ואחריו

Under the Bushes’ Under the Stars

שהוקלט בין השאר עם קים דיל וסטיב אלביני

בהמשך הביא העומס שבסבבי ההופעות המרובים להתפוררות של ההרכב הקלאסי כשספראוט פורש על מנת לגדל את בנו ולפתח קריירת סולו. פולרד עצמו הוציא באותה תקופה גם הוא אלבום סולו , ועשה זאת לאורך כל הקריירה של ההרכב .בגלגולים מאוחרים יותר כלל הליינאפ את  המתופף והגיטריסט אקס ברידרז וההפקה היתה של ריק אוקייזיק באלבום שהתקבל בביקורות פושרות.    

 

השנתיים האחרונות של ההרכב כללו את הוצאת האלבום (האהוב עלי מאד) Earthquake Glue

והוצאה של אנתולוגיה בבוקס סט .

 

במקרה ,אבל לגמרי במקרה, תפסתי אותם בהופעה הטלוויזיונית האחרונה שלהם אצל קונאן אובריין שרים את Everybody thinks Im a cloud

 

  במהלך סיבוב הפרידה של ההרכב , ערים רבות ברחבי ארה:"ב הכריזו על יום מיוחד בשנה שיציין את יום "Guided By Voices”  באותה עיר. הנה כמה מהן:  

 

 

• Houston, Texas - October 1
• Newport, Kentucky - October 22
• Bloomington, Indiana - October 25
• Austin, Texas - November 5
• Dallas, Texas - November 6
• San Diego, California - November 11
• Los Angeles, California - November 12
• New York, New York - December 5
• Chicago, Illinois - December 30

 

כן, התרגלתי שהם שם. לפעמים נראה היה שהם מאז ומתמיד היו שם ולנצח ישארו

כמו שאומר סם אליוט בביג לבובסקי ביחס ל Dude

I take comfort in knowing he’s there

 

 

——————————————————————————

הקליפים שבחרתי לצרף:

The Best of Jill Hives 

לקוח מאלבומם היפה Earthquake Glue

לצערי לא סרטון של ממש , אבל מאחר ואין נציגות גדולה לאלבום הזה בפלייליסט, וזהו שיר שאני מאד אוהבת בחרתי לשתול אותו פה.

 

 

 

The Official Ironman Rally Song

מתוך אלבומם האהוב עליי ביותר - Under the Bushes,Under the Stars

 

 

הפלייליסט של GBV

 

 

וונדה ג'קסון

- איזו מלכה! וונדה ג'קסון היתה זמרת קאנטרי כעיקרון שיצאה תקופה מסויימת עם אלביס פרסלי בתחילת דרכו. בראיון שקראתי איתה היא מייחסת אליו את השינוי כיוון שלקחה, ובעידודו פנתה לכיוון הרוקבילי ב57. איזה חיספוס מלא חוצפה יש לאישה הזאת! אני חושב שאפשר להחשיב אותה בבטחון כרוקיסטית הלבנה הראשונה. ללא ספק, מלכת הרוקבילי. היא חזרה לקאנטרי בהמשך דרכה וזכתה להתעניינות בשנות התשעים עקב פריחתו המחודשת של הג'אנר, כשזכה לעדנה (גם אם רק בגבולות השוליים).

דייל הוקינס

- הסאות'נר הזה מלואיזיאנה הוציא את השיר האלמותי הזה ב57. הרוקנרול של הוקינס נשען חזק מאוד על הבוגי ווגי והבלוז השחור. הוא המשיך להוציא סינגלים מצויינים, אירח תוכנית מוזיקה באיזה ערוץ טלויזיה בפילדלפיה, הפיק מוזיקאלית אמנים רבים ושירת בעמדות מפתח בכמה חברות תקליטים בהמשך דרכו. הלהיט הזה זכה לביצוע מעולה של קרידנס קלירווטר רבייבל (להקה שהתבלטה בפרשנויות שלה את הלהיטים הגדולים ביותר של שנות החמישים והשישים, ומבצעת בקליפ המצורף שיר שחשבתי לתומי שהוא של אייק וטינה טרנר והוא ממש בכלל שלהם).

לינק ריי

- גיטריסט חלוץ ממוצא אינדיאני. לא הרבה מכירים אותו אבל מוזיקאים גדולים משנות השישים הושפעו ממנו עמוקות. פיט טאונשנד, הגיטריסט של ההו כתב שאילולי לינק ריי לעולם לא היה מתחיל לנגן. הפאוור-קורדים שלו (אקורדים שמנוגנים בכוחנות על הגיטרה ומצלצלים ככה כמה שניות של רעש סמיך ובריא) נולדו בידיו של לינק. חוץ מזה, הוא דמות מגניבה ברמות על. הוא סיפק פסקול קשוח לגריזרים של 58 כשהוציא את הסינל 'ראמבל' המשובח. לעיתים גם שר/צווח, בכישרון מוגבל, את מלוא הריאה האחת שיש לו.

באדי הולי

- כמו שאני מתכוון להוכיח בפלייליסט הזה מספר פעמים, לרוקנרול תמיד היה מקום גם ליורמים הנקמנים. באדי הולי הוא אולי הדוגמא הטובה ביותר והראשון שהתחיל את המסורת הזאת. הכותב/זמר/גיטריסט הגאוני הזה, עם המראה הסופר-חנוני, הוא פרוטוטייפ שולט בממלכת הגיקים. אם תסתכלו על הקליפים של השאדואוז, בובי פולר (למרות שאצלו זה בא לידי ביטוי במוזיקה יותר), הזומביז, אלביס קוסטלו כמובן, הטוקינג הדס ודיוו, תזהו באדי הולי קטן בכולם. הולי התחיל את קריירת הרוק שלו אחרי שראה את אלביס בהופעה ב56 ורצה גם. הוא נהרג בשיא הצלחתו בתאונת מטוס בה נהרג גם ריצ'י ואלנס (עוד כוכב עולה ב59 שלא נשאר לו מקום פה).

אדי קוקרן

- שנה אחרי מותם של הולי וואלנס נהרג בתאונת מונית אדי קוקרן. הוא הספיק להוציא כמה סינגלים מצויינים (מתוכם זה הטוב ביותר), לא להגיע ליעד ולא לשלם על הנסיעה. בקליפ שבלינק הוא נותן הופעה מצויינת וסולו גיטרה לוהט למדי, ודי משעשע שהסאונדמן שכח לפתוח לו את המקרופון עד הבית השני. נדמה שקוקרן כל כך בעניין שהוא בכלל לא שם לב. כשאני חושב על זה, בילי זום (הגיטריסט של האקס - אליהם אגיע בסוף הפלייליסט), מזכיר אותו מאוד.

האסל אדקינס

- דמיינו לכם רד נק שיכור מורג'יניה בשנות החמישים המאוחרות. דמיינו שיש לו כל מיני כלי נגינה בבית ועל כולם הוא מנגן כמו קוף, ושר כמו תרנגול בידי השוחט, ושהוא מספיק אינטיליגנט להתארגן על ציוד פרמטיבי להקליט את הכל. קיבלתם את הסל אדקינס. מעט אנשים מכירים את התופעה ההזוייה הזאת, אבל אדקינס משמש מושא השראה והערצה למאות מוזיקאי רוקבילי וסייקובילי עד היום. צריך לשמוע כדי להבין. שווה גם לבקר בלינק שצירפתי. לא רואים דברים כאלה כל יום. זה נראה אפילו יותר גרוע מאיך שזה נשמע..

סורפריז

- הלהיט שלהם מ62 'וויפ-אאוט' היה אחד מלהיטי סרף הכי גדולים בכל הזמנים. קלאסיקה של ממש. הם הגיעו מקליפורניה, איפה שכל הגולשים התרכזו. למוזיקת הסרפ (שלאחד מהחלוצים שלה דיק דייל היתה עדנה רצינית כשהקטע הזה שלו נתן את הטון ב'ספרות זולה' של טרנטינטו) פרחה סצינה מאוד חזקה של המוזיקה הזאת. אחד מהפירות היותר משובחים שגדלו בערוגה הזאת הם הביץ' בוייז. סון טו קאם. אני עדיין לא מצליח להרגע מהקליפ הזה שמצאתי ביו-טיוב, זה הדבר הכי מזעזע אבר. אנימצית מחשב טראשית.אני מת על זה. לכן אני משאיר את הלינק למרות שהקשר בינו ובין הלהקה מקרי בהחלט.

ביץ' בויז

- להקתו של בריאן ווילסון הגאון, שבהמשך הפיק פנינים מדהימות כמו 'גוד אונלי קנואוז' ו'קליפורניה גירלז', וכמובן 'גוד וייבריישנז', התחילה ב62 כלהקה משפחתית של סרפרים צעירים מקליפורניה. הם היו הלהקה המובילה בתחום הסרף רוקנרול הווקאלי (רוב להקות הסרף ניגנו בעיקר מוזיקה אינסטרומנטאלית). הביץ' בויז הצטיינו בהרמוניות קוליות יוצאות דופן, ווילסון (שהשתגע לגמרי) איבד את הכבוד המגיע לו ללהקתם של לנון ומקרטני. עדיין, התקליט 'פט סאונדס' הוא אחד מהדברים הכי יפים שקרו בשנות השישים, כמו עוד כמה פרוייקטים זנוחים שלו. מעבר להיותו כותב גאון, הוא גם מעבד ומפיק יוצא דופן לתקופתו. 'גוד וייבריישנז' זו סימפוניה קטנה! הביץ' בוייז לדעתי הם הדבר הכי קרוב ללהיות ה'ביטלס האמריקנים', למרות שההצלחה המוגבלת יחסית שלהם לא משקפת את זה.

ריויארס

- לא מצאתי שום קליפ שלהם ביו טיוב ולא הצלחתי להתאפק אז הכנסתי אחד של הרמונז עושים שיר שלהם. אחד מההימנונים הגדולים ביותר של חופרי הגלים. יותר קצף! באופן מפתיע, הרבה להקות סרף לא באו מהחוף המערבי של ארה"ב והיו נטולות כל חוף מאות מיילים מכל כיוון. הריויארס באו ממינסוטה, שזה למיטב ידיעתי שם של מרק איטלקי, כמעט. הדבר הכי קרוב לגלשן שהיה להם שם זה קרטיב. הם הוציאו את הסינגל המעולה הזה ב64, שזה כבר קצת מאוחר לסגנון.

שנגרי לאס

- להקת בנות מהחוף המזרחי. היחוד שלהן היה דווקא בתכנים האפלים משהו של שיריהם. מלכות המלודרמה. 'לידר אוף דה פאק' למשל, שהיה הלהיט הגדול ביותר שלהם מ64, עוסק במותו של אופנוען שהיה לרגע, לפני התאונה המצערת, ההבטחה הגדולה בחיי האהבה של הזמרת. סיפור בדוי כמובן. מה שכן, ההפקה של השירים שלהם מצויינת, והשירים עצמם מרגשים. סגנון הבאבלגם שלהן ושל כמותן היוו מרכיב מרכזי במוזיקה של להקות כמו הרמונז והניו יורק דולז. לעיתים הן היו משתמשות בלהקות מקומיות באיזור בו הופיעו, ובין נשאר ליוו אותן הסוניקס והאיגואנס (ומתופפם הצעיר איגי פופ). אל כל אלה עוד אגיע בהמשך.

בובי פולר

- גם בובי לא שרד את מותו הפתאומי והבלתי מוסבר ב66. הוא נמצא מת במכוניתו במגרש חניה בלוס אנג'לס ובנסיבות לא ברורות. הוא היה ללא ספק ממשיך דרכו של באדי הולי בהרבה דרכים ולא רק בגלל שהגיע גם הוא מטקסס. קל לשמוע את צלילו של הולי במוזיקה שיצר ויש הטוענים שהוא כמעט המשך ישיר, שאם הולי היה חי, זו וודאי המוזיקה שהיה עושה. הרבה ספקולציות סובבות סביב בובי פולר. מצער שנבצר מאיתנו לדעת מה עוד היה עושה אם הקריירה שלו היתה ממשיכה, אבל מה שמוסכם על כולם זה שהוא כתב כמה מהקטעים הטובים ביותר שהרוקנרול האמריקני של שנות השישים ידע, והיה גם מפיק יוצא דופן. המוזיקה שלו נשענה לא מעט על הגל הראשון של הרוקנרול. את הלהיט הזה שלו ביצעו הקלאש ביצוע מעולה.

קליף ריצ'ארד

- עד בערך 62 בבריטניה לא ממש היה רוקנרול. כלומר, לא רוקנרול אותנטי. בשישים ושלוש הביטלס פרצו לתודעת המיינסטרים והתחילו את המהפכה לה קוראים ההיסטוריונים של הרוק 'הפלישה הבריטית'. על הצורך של הנוער הבריטי באלביס משלהם בא קליפ ריצ'ארד לענות. הוא היה חתיך, ידע להצטרד כשצריך, ועדיין היה חמדמד מספיק שכל האימהות הרשו לבנות ללכת להופעות שלו. יש לזכור שמאז הסינגל הראשון של אלביס ועד פריצת הביטלס עברו כמעט עשר שנים! קליפ ריצ'ארד היה מורד חמוד ולא מסוכן וללא כל ספק היתה לו את אחת מלהקות הליווי הטובות ביותר בבריטניה. השאדווז. לצערי לא מצאתי בפלייליסט נסיונות שלו להיות אלביס אז כללתי את השיר הנעים הליכות הזה, אבל פיציתי ביו-טיוב.

השדואוז

- היו כעקרון להקת הליווי של קליף ריצ'ארד, אבל לא רק. הם פיתחו במקביל קריירה כלהקת רוק אינסטרומנטלית. הסאונד גיטרה של האנק מרווין הוא אחד מהאובייקטים שכמעט כל גיטריסט באשר הוא מכיר ואוהב. הוא היה אחד מהגיבורי גיטרה הראשונים שלי ולא מעט הושפעתי ממנו ומתלמידיו. השדואוז הוציאו המון סינגלים, וזה מהקליפ המגניב הזה יצא ב60. במהלך השנים הם הקליטו קאברים כמעט לכל דבר אפשרי, כולל ביצוע סכריני ובכל זאת מהמם לנעימה של 'צייד הצבאים'.

הביטלס

- מצטער, אבל עליהם אני לא יודע כלום. נו סתם. מה כבר אפשר לכתוב על הביטלס? היום בעבודה קולגה שלי אמר שהוא לא מבין מה הביג דיל עם הביטלס ואני אומר, אם אתה קורא את זה במקרה חביבי, יו האב סם היומיליטי טו לרן. הביטלס שינו את עולם הרוק לנצח ולא רק בגלל שהם היו תופעת הפופ הגדולה, המצליחה ביותר בעולם. הם היו מוכשרים בטרוף, כל אחד ואחד מהם. טוב, רינגו היה רק חמוד, אבל תכלס, מתופף בנזונה. הם לקחו כל סיכון אפשרי בהצלחה, וההתפתחות המוזיקאלית שלהם בשש שנים (63-69) שהם הוציאו תקליטים פרופר פשוט בלתי נתפסת. בחזקת נס. הביטלס היו חלק ממהפכה מקיפה בבריטניה שנבעה מטיפטוף עיקש של סינגלים של רוקנרול ובלוז מארה"ב. לבריטים לא היו בעיות לשמוע מוזיקה שחורה, משום שלא היו להם אישוז היסטוריים עם הכושים. המוזיקה הזאת חילחלה לנשמתם מזוקקת וללא התנגדות. כמו שוויסקי טוב יורד בגרון. בלי להכאיב. הם ידעו לקחת את הדבר הפרמטיבי, המחוספס הזה, ולהשביח אותו. לצד הביטלס שהגיעו מליוורפול ועשו סטאג' מעמיק במועדונים בהמבורג בין השנים 60-62 צמחו עוד כמה להקות שהתחילו לנגן בלוז, ריט'ם אנד בלוז ובעיקר רוקנרול. בזכות השיגעון הזה שהביטלס עוררו פתאום היה מקום לכולם. חברות תקליטים החתימו להקות על ימין ועל שמאל, הכשרון רגש געש וקצף וצלילים שלא נשמעו כמותם באו לכדי הוויה. את השיר שכללתי בפלייליסט הם הוציאו ב63 והוא מוקדש לכל הפליזריות באשר הן. לוידאו בחרתי דווקא בשיר שג'ורג' האריסון שר סולו. אני אוהב את ג'ורג' האריסון. במקורו השיר של צ'אק ברי.

רולינג סטונז

- אם הביטלס היו חביבי הקונצנזוס, הסטונז היו הילדים הרעים. הם התחילו באותה תקופה שהביטלס התהוו בה, וכמוהם, הרפרטואר הראשוני שלהם סבב סביב בלוז ורוקנרול עם דגש חזק על חיספוס. יש אנשים שלא יודעים, אבל בריאן ג'ונס ממקימי הסטונז (ואניגמה רצינית, תחשבו על 'בריאן גונסטאון מסקר') היה האיש שנתן את הדחיפה הראשונית גם למוזיקת עולם בבריטניה. הוא אגב הבחור שמנגן על מפוחית בוידאו. ג'ונס, שהיה לידר לא פחות ממיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס, קצת נעלם בצילם, והדבר היה לו למקור של תיסכול לא מבוטל. העובדה שקית' ריצ'ארדס גם התלבש לו על החברה כשהיה מאושפז בבית חולים תרמו להתקדמות המהירה שלו בתחום הסמים וההשרפות הבלתי נמנעת. התרומה שלו ללהקה הלכה והצתמצמה בסוף שנות השישים והוא נזרק מהלהקה. הוא נמצא מת בבריכה שלו ב69. הסטונז הם מקום שני במצעד הלהקות הכי חשובות בהיסטוריה, וגם הלהקה היחידית אולי ששרדה את כל השנים האלה ועדיין פעילה. מיק ג'אגר הוא תופעה קצת לא אנושית. השיר שכללתי בוידאו הוא ביצוע לשיר של בו דידלי, שהשפיע עליהם עמוקות. השיר 'סאטיספקשן' מ65 הוא המנון פאנק לכל דבר, ולהקות פאנק רבות (בניהן דיוו והרזידנטס - שהיו יותר אוונדארדיים) ביצעו אותו.

פריטי ת'ינגס

- בתחילת דרכו, דיק טיילור מקים הפריטי ת'ינגס היה חבר ברולינג סטונז. זה היה כשהסטונז עדיין התהוו. המקום שלו היה שולי בהרכב המתהווה ההוא והוא בחר לעזוב ולהקים הרכב משלו. בראיון שקראתי הוא טוען שהוא לא מצטער על זה, למרות שהפריטיז מעולם לא הצליחו כמו הסטונז והרבה פחות מזה. גם חובבים יותר מלומדים של הרוק של שנות השישים לא בהכרח מכירים אותם. הפריטי ט'ינגס לקחו את החיספוס של הסטונז צעד אחד קדימה, ומהבחינה הזאת היו קצת יותר 'שחורים' בסאונד שלהם. היה להם בסך הכל להיט אחד גדול, 'רוזלין' (64), שדויד בואי ביצע שנים אחר כך באלבום הקאברים שלו 'פין אפס'. הסגנון שלהם השפיע מאוד על להקות הגראג' והפרוטו-פאנק האמריקניות אלייהן אגיע או טו טו.

ת'ם

- להקתו של ואן מוריסון הוקמה ב63 בבלפאסט, אירלנד. למרות זאת, הלהקה שווקה כלהקה בריטית לכל דבר. ב65 הלהקה הוציאה את להיטה הגדול ביותר 'גלוריה' שזכה למאות גירסאות, ובין מבצעיו היו פאתי סמית', הדורז ושאדואוז או אה נייט, שהובילו את השיר הזה הישר אל מרכז מצעד הפזמונים האמריקני ב66. (השיר בביצועם של הת'ם לא זכה להצלחה כזאת בארה"ב והיה להיט בעיקר בבריטניה). מוריסון עזב את הת'ם ב66 וחזר לבלפאסט לאחר שהתאכזב מתעשיית המוזיקה ובשליטה שלה על הלהקה. חברות התקליטים עשו בלהקות כרצונן בשנות השישים, כולל הבאת נגני אולפן לנגינה בהקלטות במקום אנשי הלהקה וכלה בהוצאת הקלטות שהקשר בין מבצען וההרכב שחתום על עטיפתן היה מקרי בלבד. שנה אחר כך הוא התחיל את קריירת הסולו המפוארת שלו וזו ממשיכה עד ימינו. באופן מאוד מאוד מפתיע לא מצאתי אפילו קליפ אחד של הת'ם ביו טיוב (אם מישהו במקרה מחפש ומוצא, שלחו לי לינק!), אז בחרתי בביצוע של מוריסון את 'גלוריה' מ73.

אנימלס

- השיר הראשון שלמדתי לנגן על גיטרה היה 'דה האוס אוף דה רייזינג סאן' שהתפרסם בביצועם של האנימלס (64). כל גיטריסט בין דורי סביר להניח למד לנגן אותו ממש בהתחלה. לאנימלס היה את אחד מהסולנים עם הקול הכי טוב בתקופתו, אריק בורדן. בתקופת הכהונה הראשונה שלהם הם ביצעו בעיקר בלוז ורית'ם אנד בלוז מחוספס ושחור. בהמשך הם ניסו את ידם בפסיכדליה והתוצאות היו צוננות משהו. אולי השורשיות שלהם לא נתנה להם לנדוד רחוק מדי ממה שהם עושים הכי טוב. צ'אס צ'נדלר, הבסיסט שלהם, היה האיש שגילה את הנדריקס בארה"ב כשעוד היה אפאחד, לקח אותו איתו חזרה ללונדון וניהל אותו בתחילת דרכו ועשה ממנו את הכוכב שכולם מכירים. אגב, הנדריקס לא השתרבב לרשימה הזאת ועל כך אני נשאר חייב ובגדול. את השיר שכללתי בוידאו ביצע שנים אחר כך בהצלחה מרובה אלביס קוסטלו.

ההו

- מצחיק לכתוב את השם שלהם בעברית. מי יכול להבין מזה מש-הו? ההו היו הלהקה שהובילה את תנועת המוד בבריטניה של שנות השישים. הם היו כבדים יותר מרוב חבריהם, והיו להם אחד פיט טאונשנד, גיטריסט מיתולוגי וכותב מעולה, וגם את אחד קית' מון, המתופף הכי משוגע בתקופתו ומקור השראה לאלפי מתופפים אחריו. ההו היו גם הלהקה הראשונה שהוציאה אופרת רוק שאחר כך עובדה לסרט - 'טומי'. פיט טאונשנד ראוי לקרדיט בעוד עניין - הוא המציא את פולחן שבירת הגיטרות על הבמה. בפעם הראשונה זה קרה לו במקרה, כשהסתובב עם הגיטרה על הבמה והצוואר שלה נכנס בעמוד ונשבר. הקהל התלהב ופיט עשה אחד ועוד אחד. בהמשך, ג'ימי הנדריקס פיתח את הטקס המתמיה (אני בחיים לא הייתי מסוגל לשבור גיטרה שלי) והתחיל לשרוף אותן על הבמה. השלב הבא לדעתי הוא למלא את גיטרה בחומר נפץ ולהתפוצץ איתה על הבמה. טוק אבאוט גראנד פינאלה.

קינקס

מבין כל הלהקות הבריטיות משנות השישים שהיוו את מהפכת הרוק הבריטית, זו אולי החביבה עליי ביותר. אני מת על הקינקס. הלהיט הראשון שלהם 'יו רילי גאט מי' מ64 הוא אחד הכיסוחים הכי קלאסיים שהוקלטו. כל מי שקורא את שורות אלה שמע אותו בין אם מקשר כרגע או לא. בפשטות ריף גיטרה שחוזר על עצמו עם דיסטורשן ומהווה אבן יסוד למה שאחר כך צמח להיות רוק כבד. הקינקס כמובן מעולם לא היו להקת רוק כבד, אבל הם היו כבדים לפעמים וחלוציים בעניין. גם ההתפתחות המוזיקאלית שלהם יפה. 'וילאג' גרין פרזרביישן סוסייטי', שיצא בשישים ושבע, שנת התפרצות הפסיכדליה (עיין ערך 'סרג'נט פפר') הוא אחד מהתקליטים המוצלחים ביותר שיצאו מאותה מהפכה, וגם בלי הקונטקסט ההיסטורי, פשוט תקליט מעולה. הלהקה הוקמה סביב האחים ריי ודייב דייויס, שלא תמיד הסתדרו, דבר שלפעמים נגמר במכות. ריי דייויס סבל התמוטטויות עצבים שהשביתו את הקינס לא אחת. הוא נישא לקריסי היינד והם הספיקו לקיים מצוות פרו ורבו לפני שניפרדו. הוא גם כתב את השיר 'איי גו טו סליפ' שהיא מבצעת מצויין.

הטרוגס

- להקה בריטית שפעלה במקביל לכל אחיותיה המאוזכרות כאן וחביבה עליי במיוחד. העלתי באחד מהפוסטים הקודמים שלי ביצוע לשיר שלהם וכמה מילות הלל. אולי משום כך שכחתי לכתוב עלייהם פה אפילו שכללתי שיר שלהם בפלייליסט. תודתי שלוחה לקוראת נאמנה שהעירה את תשומת ליבי לעניין. הטרוגס היו פרמטיבים יחסית לחברייהם וניסו, יותר משהצטרכו, לשחזר הצלחות. את להיטם הגדול 'וויילד ט'ינג' כל חובב רוק ממוצע מכיר. כל כך הרבה מוזיקאים ביצעו אותו שמיותר לנסות להתחיל רשימה. גם להם, אגב, השיר הזה היה ביצוע, מה שלא מנע מהם לנסות את אותה הנוסחה שוב ושוב בעצמם. האיכות הפאנקיסטית שלהם מעוררת תמיהה ומייחדת אותם משאר הלהקות שפעלו בתקופתם. הם היו אידיוטים ברמות והקלטה של ויכוח שלהם באולפן מצאה את דרכה אל אספנים אובססיביים של מוזיקה משנות השישים ונחשבת לקלאסיקה של דפיקות רוקנרולית מצוייה. קראתי באיזשהו מקום שאותה הקלטה היוותה מקור השראה ליוצרי הסרט 'ספינל טאפ' (שמי שלא ראה מסכן את עצמו בשטיפה רצינית מצידי).

זומביז

- הזומביז ממשיכים את מסורת הגיקים שמצאו את דרכם בעולם הרוקנרול. להקתו של רוד ארג'נט היתה מהחזקות ביותר בתקופתה ובלטה בהלחנה מתקדמת ובאורקסטרציה מעולה. רוד ארג'נט הקים בהמשך את להקת ארג'נט שהיתה גם טובה, אם כי לא טובה כמו הזומביז. גם לזומביז היתה תחרות קצת קשה מדי מצד הביטלס, אבל הם בהחלט שווים בדיקה מעמיקה. תקליטם 'אודיסיי אנד אורקל' הוא אחד מהתקליטים הטובים ביותר שיצאו בבריטניה ב68.

ווימפל ווינץ'

- להקה ליוורפולית קטנה מאוד שפעלה בן 63-69 והוציאה את הסינגל הזה ועוד מספר סינגלים מצויינים ונעלמה. רוקנרול פאנקי לבנים! השיר בפלייליסט הוא המנצח. ביו טיוב מצאתי שיר אחר, אבל שום דבר בהופעתם.

יארדברדס

- הלהקה הזאת, שנוהלה על ידי ג'ורג'יו גומלסקי (אותו האיש שניהל את הסטונז בתחילת דרכם), היתה הבית הראשון לשלושה מהגיטריסטים הבריטיים החשובים ביותר מכל הזמנים: אריק קלפטון, שהמשיך אחר כך לקרים ולקריירת סולו מפוארת, ג'ף בק, וג'ימי פייג' שהצטרף ללהקה אחרון והמשיך איתה לגלגול המאוחר והמפורסם שלה, לד זפלין. אפשר לומר שלכל אחד מהגיטריסטים בלהקה הזאת היתה השפעה כל כך חזקה על הלהקה (ועל עולם הגיטרות בכלל) שבאמת קשה להתייחס לכל שלב בהתפתחות שלה מבלי לחטוא לשלב הבא. מה שכן, היארדברדס ניסו כל מיני כיוונים עם המוזיקה שלהם, והיו בשל כך תמיד חדשניים ומקור השראה להמוני אמנים שהושפעו מהם הן בתקופת קיומם וגם שנים רבות אחריהם. בקליפ שצירפתי הם מבצעים שיר של ווילי דיקסון, בלוזיסט אגדי, ולוקחים אותו רחוק רחוק.

סיד בארט

-מייסד הפינק פלוייד, היה איש צבעוני שנשרף מהסמי הזייה שהיו כל כך פופולריים בתקופתו. הוא היה היוצר המרכזי וגיטריסט מאוד יחודי בלהקה בגלגולה הראשון שכלל כמה סינגלים משובחים ואלבום אחד. הפינק פלוייד היו מהלהקות המובילות בסצינה הפסיכדלית בבריטניה ב67. בתקליט השני שלהם עדיין היה לו שיר אחד אבל דייויד גילמור המצויין תפס את מקומו (גילמור אגב היה המורה גיטרה של סיד בארט), ורוג'ר ווטרז השתלט על הלהקה. הוא נבעט החוצה כשהפך בלתי צפוי מדי, והוא הפך, לפי הסיפורים, להיות מאוד בלתי צפוי בהחלט. השאר היסטוריה. התקופה הפסיכדלית הזאת של הפינק פלוייד היא היחידה שאני עדיין ממש אוהב. אחרת הפינק פלוייד כבר קצת יצאו לי מכל החורים. סיד בארט המשיך לעוד שני תקליטי סולו ואז הסתגף בקמברידג' עד מותו לפני שנתיים בערך. התקליט 'וויש יו וור היר' של הפינק פלויד נכתב בהשראתו.

אטלנטיקס

- אחת משתי הלהקות האוסטרליות שכללתי מהתקופה הזאת. אוסטרליה היתה בית לכמה להקות רוק משובחות ביותר שהסיבה היחידית שלא הצליחו היתה משום שלא היו בבריטניה, איפה שהכל קרה באותה תקופה. יש לי חיבה גדולה לרוקנרול האוסטרלי. האטלנטיקס היו בעיקר להקת סרף שניגנה אינסטומנטלס, ולהיטם הגדול 'במבורה' מ63, כלול בפלייליסט. אבל לדעתי השיר המנצח שלהם הוא זה שכללתי דווקא בלינק ליו טיוב ואני ממש ממליץ עליו בחום רב. קודם כל, זה שיר בנזונה! שנית, הקסדה של הזמר ג'וני רב זה משו מיוחד. שלישית, הגיטריסט דופק סולו ממוטט והוא מתלהב לגמרי עד שהוא קולט את המצלמה עליו והופך נזוף ומיוסר באחת, והזמר אכן רוקד בריגשה כשזה דופק את הסולו, איזה יופי!

איזיביטס

- אם הלהקה הזאת היתה מגיעה מבריטניה הם היו מוכרים לכולם, אבל לצד כל הלהקות הענקיות שיצאו מבריטניה בשנות השישים ההרכב האוסטרלי הזה היה חסר סיכוי. עדיין, האיזיביטס היו הלהקה הטובה ביותר באוסטרליה בשנות השישים, ומעבר לעובדה שהם היו נגנים ומבצעים מעולים, היו להם שירים מקוריים שלא נפלו בכלום מאלה של אחיהם הבריטים. בשנות השבעים המוקדמות דויד בואי הוציא תקליט שכולו קברים לשירים שהוא אוהב, והשיר הכלול כאן בפלייליסט מַ66 גם מצא את מקומו באלבום ההוא ('פינ-אפס').

בו ברמלז

- להקת הרוק הראשונה הנחשבת מסן פרנסיסקו בשיר שהיה התשובה האמריקנית הראשונה לביטלס שהגיע לצמרת מצעד הפיזמונים. היו להם גיטריסט עם כשרון כתיבה והלחנה נדירים וזמר שהוא אחד הזמירים הכי זמיריים ששנות השישים ידעו. קצת מצער שהם זכורים רק בזכות השיר הזה שלהם מ65. הם המשיכו להוציא תקליטים משובחים אל תוך שנות השבעים ונפלו קורבן להנהלה מחורבנת. מעבר להיותם חלוצי הרוק בסן פרנסיסקו, הם גם ידועים כחלוצי המיזוג בין רוק ופולק, שהמשיכו בין השאר הברדז, ג'פרסון ארופליין והגרייטפול דד (שאני לא ממש מצליח לאהוב). על שתי הראשונות שהזכרתי אני חייב הומאג' גדול.

שדואוז אוף נייט

- להקת גראג' מהראשונות, והמובילה בזמנם בשיקגו. המיקום הגאוגרפי שלהם ניכר בהחלט במוזיקה. שיקאגו היתה בית לבלוזיסטים הגדולים ביותר בהסטוריה והחברה האלה שמעו הרבה מאוד בלוז. הרבה ממה שהקליטו היו ביצועים לשירי בלוז שבוצעו בהתלהבות כיסוחיסטית מעוררת. הדבר הכי קרוב ללהיט שהם הקליטו היה דווקא ביצוע לשיר של הת'ם (להקתו הראשונה של ואן מוריסון) ב65 והם עושים אותו ממש מצויין.

סידס

- החברה האלה היו מחלוצי הגראג' בלוס אנג'לס ב65-6, איזור שזכה להכי הרבה להקות גראג', וככאלה מקור השראה להרבה חברה צעירים שהחליטו להנעל בגראג' של אבא עם גיטרות וללמוד להיות להקות רוק. הסידס היו ברי מזל יחסית והוציאו מספר תקליטים וכתבו את רוב השירים בעצמם (בניגוד לרוב הארי של הלהקות האלו שביצעו בפרמטיביות מרגשת שירים של להקות גדולות יותר).

לאב

- אחת מהלהקות החשובות ביותר שיצאו מלוס אנג'לס בשנות השישים, ובאופן פרדוקסאלי מהחשוכות הכרה ביותר. חוסר צדק משווע, בהתחשב בעובדה שאלבומם 'פוראבר צ'יינג'ס' שיצא ב67 נמצא בין עשרת אלבומי הרוק הטובים ביותר בכל הזמנים בכל דירוג אפשרי שפורסם אי פעם. ההשפעה שלהם לא ניתנת לאמידה. במהלך תקופת קיומם הקצרה הם הוציאו שלושה אלבומים בלבד (מתוכם המאוזכר הוא האחרון) ונעלמו. ארתור לי, מנהיג הלהקה, היה שחור בסצינה שהיתה מאוד לבנה באוריאנטציה שלה. הוא היה כותב מחונן ואיש קצת בעייתי. בהמשך דרכו הוא הוציא כמה תקליטי סולו פושרים והסתבך עם החוק לא מעט. הוא נפטר לפני שנתיים בערך. יהיה זיכרו ברוך. השיר שכללתי בפלייליסט ממחיש שוב את הקשר בין המוזיקה הזאת והפאנק שבא בהמשך, למרות שהשיר ביו טיוב משקף יותר נאמנה את הסגנון שלהם שהגיע לכדי פריחה ב67. 'פוראבר צ'יינג'ס' תקליט חובה. רוצו לקנות אותו.

קווסצ'ן מארק אנד דה מיסטיריאנס

- הוציאו את הלהיט האלמותי הזה בשישים וחמש. לא ניתן לאמוד את כמות הביצועים להם זכה השיר הזה. הלהקה שהיתה מורכבת מחבורת ילדים מקסיקנים היא אחת מאבני היסוד בסצינת רוקנרול ענפה שהתבססה בדטרוייט מישיגן שהיתה בית לאיגי פופ והסטוג'ס, אם סי פייב, אליס קופר, גראנד פאנק, ובשנות התשעים והאלפיים לווייט סטרייפס, הגוריז, הדטרויט קוברס ועוד רבים וטובים. (כמובן שהיא היתה גם בית למואוטאון בשנות השישים ולטכנו בשנות התשעים). ראיתי את קווסצ'ן מארק ולהקתו מופיעים בסן פרנסיסקו ב95. הם עדיין מופיעים לפעמים. הזמר שלהם (הקרוי בפי כל קווסצ'ן מארק) הוא מן מיק ג'אגר מקסיקני הומו. מלא במניירות שמשלבות קשיחות רוקנרולית עם עליצות גאה. איזו קומבינציה מצחיקה. הם היו מצויינים אגב, עדיין נותנים בראש ובחדווה לא מבוטלת.

מיץ' ריידר אנד דה דטרויט ווילז

- הלהקה הזאת הביאה את בשורת הרוקנרול הדטרוייטי בשנות השישים בהן מה שקרה באיזור הזה ובענק היה הלייבל הנודע מואוטאון. בשעה שבישלו את דיאנה רוס, סטיבי וונדר, הטמפטיישנז ושאר ענקיי הסול באולפני מואוטאון החברה הלבנים האלה שלטו בסצינת המסיבות בשילוב האימתני שהם יצרו בין רוקנרול ורית'ם אנד בלוז. הם היו להקה שהאם סי פייב ואיגי פופ והסטוג'ס שאבו ממנה הרבה השראה. מיץ' ריידר לבן הכי שחור שאפשר.

הקינגסמן

- מה שצמח להיות סצינה מאוד פורה בחוף הצפון מערבי של ארה"ב בשנות התשעים המוקדמות ונקראה 'גראנג' (וכללה להקות כמו נירוונה, מאדהאני, מונו מן, המלוינס, אליס אין צ'יינס, סאונדגרדן, פרל ג'ם והפוסיז) אולי התחיל בסינגל הזה. ללהקות שצמחו באיזור סיאטל היה משהו במשותף, כמעט בלי יוצא מן הכלל - חיספוס מאוד מסויים שיש לו ריח של גשם כבד. אם צריך לחפש את יריית הפתיחה לסצינה הזאת, שהרי הסינגל הזה של הקינגסמן הוא הכדור הראשון. השיר 'לואי לואי' נחשב לאחד מהקלאסיקות הכי כבדות בתולדות הרוקנרול, אי אפשר להקיף ברשימה את כמות האומנים שביצעו את השיר הגאוני הזה. יש לי בבית תקליט אוסף שנקרא 'לואי לואי' וכולו מלא רק בביצועים שונים לשיר איתו הקינגסמן הפציצו את חופה המערבי של ארה"ב ב63. השיר, אגב, גם לא שלהם במקור, אבל אילולי הם היו מוצאים אותו ועושים לי את הביצוע הכלול כאן הוא לעולם לא היה מתפרסם. יאללה מסיבה!

סוניקס

- אם הקינגסמן נתנו את יריית הפתיחה ללהקות הגראג' של וושינגטון סטייט אזור סיאטל, הסוניקס הובילו את הסצינה בגאון. הם היו הלהקה הכי קשוחה ונותנת בראש באזורם באמצע שנות השישים. השיר שלהם 'דה וויץ" מ64 הוא עדיין אחד מהמנוני הגראג' המובחרים ביותר, לצערי אין כל כך פוטג' שלהם מהתקופה, אבל כדי שאף אחד לא יפספס את השיר המצויין שציינתי (בחרתי לפלייליסט שיר אחר) צירפתי לינק לקליפ ביו טיוב שמראה תמונות שלהם מהתקופה וברקע השיר מרביץ במרץ.

אוונג'רס

- לא הרבה ידוע על הלהקה הזאת מלוס אנג'לס. מה שכן, הסינגל הזה שלהם הוא אחד מפיסות הגראג' רוק הקלאסיות ביותר בהסטוריה. מודגמת כאן, באופן שאינו ניתן לעירעור, גישה שובניסטית נוקשה והגשה פאנקיסטית פר אקסלאנס. לא התאפקתי והקלטתי גם אני ביצוע לשיר הזה פעם שפשוט כיף לא נורמאלי לנגן. לצערי גם לא מצאתי שום דבר שלהם ביו טיוב, מה שלא מפתיע אותי, משום שהם הוציאו את הסינגל היחיד הזה ונעלמו. אני בספק אם מישהו יודע מי היו חברי הלהקה אפילו. מה שכן מצאתי זה ביצוע זוועתי לשיר, של איזו להקת בנות יפנית לא מוכרת בשם 'סו וואטס?'.

זקארי ט'קס

- הסינגל הראשון של להקת הגראג' הטקסנית הזאת, שהזמר שלה היה בן 15 כשיצא ב66, הוא לדעתי הסינגל הראשון משנות השישים שכשמקשיבים לו שומעים פאנק. ממש פאנק. תופים הולמים וגיטרות נבזיות מהסוג שהפאנק 10 שנים אחר כך יצר. אין דוגמא טובה מזו לדעתי כדי להמחיש את הקשר הישיר בין שני הז'אנרים. להוציא העובדה שהם היו מאוד צעירים ולא הצליחו בשום קנה מידה מעבר לסצינת המועדונים/מסיבות בטקסס בה לקחו חלק, הזקארי ט'קס היו להקת רוק מצויינת. טובה לא פחות מלהקות אחרות בתקופתה שבה האנשים היו כבר בגיל שמותר להם לשתות. הם המשיכו להקליט עוד כמה וכמה סינגלים מצויינים שהדגימו את יכולת הכתיבה הטובה שלהם, והתפתחו בטבעיות למוזיקה יותר פסיכדלית בהמשך דרכם הקצרה.

המונקס

- לפעמים הרוק מביא איתו תופעות כל כך תלושות ולא הגיוניות שזה בחזקת נס. המונקס היו חברה אמריקנים ששירתו בגרמניה והקימו שם את הלהקה הזאת שהיא אחת להקות הפרוטו-פאנק הכי מובהקות והכי לא קשורות לשום דבר שהלך סביבם בזמנם שאפשר. הם היו פאנקיסטים בכל רמח האיברים. הם הלכו כל כך רחוק עם הקטע שלהם שגילחו את קודקוד ראשם כמנהג הנזירים והתלבשו לפעמים גם בגלימות מפגרות. אבל זה כלום לעומת המוזיקה. הם עשו מוזיקה שהיה לה מקום אולי 10 שנים מאוחר יותר וזה קצת מתמיה שמישהו בכלל הרשה להם לנגן בתקופתם. הגרמנים ידועים בפטישיזם שלהם ולכן להקה כמו המונקס יכלה להתקיים בתוכם אולי. הם בהחלט אחת מהתופעות היותר מרגשות של הגראג' של שנות השישים והוציאו רק תקליט אחד בשם 'בלאק מונק טיים' ב65. ב99 התאחדו שוב והוציאו עוד תקליט או שניים. אני ממליץ בחום רב לגשת ללינק שצירפתי כדי לטעום קצת מהטירוף המהמם שלהם. להקה חובה.

ת'רטינת' פלור אלווייטורס

- מהלהקות המובילות ובמובנים רבים חלוצת הפסיכדליה האמריקנית. השיר שלהם 'יור גונה מיס מי' היה יריית הפתיחה לג'אנר ב66. מנהיג הלהקה הטקסנית הזאת רוקי אריקסון הוא אחד הדמויות הכי אניגמטיות מאותה תקופה. המוזיקה שלהם היתה רוויה באל אס די. דעתו של אריקסון נטרפה עליו משימוש מופרז באותו סם למרות שהקריירה שלו המשיכה, גם אם בצליעה, אל תוך שנות השמונים, את רוב זמנו העביר בין בית המשוגעים וביתו שלו (שלצורך העניין יקרא כאן 'בית המשוגע'.) פריימל סקרים, להקתו של בובי גילספי (שהיה בתחילת דרכו המתופף לג'יזס אנד דה מרי צ'יין ), נתנו ביצוע מופתי ומאוד שונה מהמקורי של האלוייטורס ל'סליפ אינסייד דיס האוס' בתקליטם המדהים 'סקרימדליקה' מ91.

סטנדלס

- היו גם הם ממובילי סצינת הגראג' בחוף המערבי של ארה"ב. השיר הכלול בפלייליסט היה להיטם הגדול, ובניגוד למילות השיר שמתייחסות לבוסטון, הם ממש לא בוסטוניים בעברם. פשוט שיר בנזונה שהמנהל שלהם כתב בשבילם ושנתן להם דחיפונת לכיוון הרדיו. הסטנדלס היו במקור להקת מועדונים בחצי הראשון של שנות השישים שניגנו בעיקר קברים לשירי רוקנרול והרקידו את הצעירים של אז. אבל באמצע שנות השישים כשפתאום נפתחה ההזדמנות להתקדם בתעשייה שחיפשה תשובות למתקפה הבריטית הם הוחתמו והתחילו להוציא תקליטים. להיט שלהם בשם 'טריי איט' צונזר מרוב תחנות הרדיו בתקופתם בשל הרמיזות המיניות הבוטות הכלולות בו והנימה המשדלת פריצות. להיטם 'סמטיימז גוד בוייז דונט וור ווייט' גם הוא משדר גישה חתרנית פאנקיסטית של לובשי שחורים גאים. ב99 הם התאחדו להופעות ושני הלינקים האחרונים מהאיחוד הזה שמוכיח שגם הסטנדלס עדיין נותנים בראש.

קאונט פייב

- להקת גראג' מסן חוזה שבקליפורניה. היה להם להיט אחד בשם 'סייקוטיק ריאקשן' ב-66 שהיה סמן למהפיכה הפסיכדלית בקליפורניה. אחרי מספר סינגלים נוספים ואלבום אחד הם נעלמו. גם הקאונט פייב היו פרוטו-פאנקיסטים מרדנים ועשרות להקות קטנות מהם עשו קאבר ללהיט האמור. כללתי דווקא שיר אחר, קצת מטופש אבל עוסק, שוב, בשונה בתוך ים שם דומים א-סימפטטיים. בלינק ליו טיוב כללתי את להיטם האמור (והיחיד).

אלקטריק פרונס

- להקת גראג'/פסיכדליה שהפיקה כמה מפניני הג'אנר היותר מוכרות לחובבי הסגנון. זה היה הלהיט הכי גדול שלהם. ההפקה כאן נחשבה מאוד מאוד חדשנית כשהסינגל הזה יצא ב66. בהתחלה האלקטריק פרונס היו קצת כבובות בידי מפיקים שהכתיבו את רוב השירים שהם הקליטו ואשר נכתבו ברובם ע"י זוג כותבות מאוד מוכשרות. בתקליטם השני 'אנדרגראונד' הם הורשו להשתמש קצת יותר בחומרים מקוריים שהעידו שכשרון לא היה חסר להם, כמו כן אהבה לנסיונות אמיצים באולפן ההקלטה. ההשפעה שלהם על הפסיכדליה שהגיעה לכדי פריחה מלאה שנה אחר כך אדירה. בהמשך, המפיקים ששלטו בזכויות על השם שלהם הוציאו עוד שני אלבומים שהוקלטו ע"י נגני אולפן שהקשר בנייהם ובין חברי ההרכב המקורי מקרי בהחלט.

ת'רד בארדו

- להקה מניו יורק שהוציאה בזמנה סינגל אחד (זה המצויין הכלול פה מ67). לא להקה 'חשובה' בשום קנה מידה מיוחד מלבד הסינגל המצויין הזה שמוזג גראג' עם פסיכדליה כל כך טוב. הם הקליטו עוד כמה קטעים ובשנות ה90 עקב התעוררות העניין בגראג' יצא דיסק באורך מלא שלהם שאוסף את כל אותן הקלטות. לא משהו שאי אפשר לחיות בלעדיו. אבל השיר הזה הוא אחד מהאהובים עליי בג'אנר.

מיוזיק מאשין

- אחת מהלקות הגראג' האהובות עליי ביותר מלוס אנג'לס. הוציאו את תקליטם הראשון ב66 אחרי להיט אחד חזק בשם 'טוק טוק'. היחוד שלהם היה בתכנים ובהופעה שלהם (בגדים שחורים וכפפה שחורה). הרבה התעסקות בעצמי לא היתה נפוצה בסביבה ששרה בעיקר על בחורות ואהבה ושברון לב. הלהקה הזאת הוציאה בזמנה עוד תקליט אחד שכבר היה בחציו ההרכב המקורי ובחציו השני הזמר שון בוניוול ונגני אולפן. אני חושב שהם בהחלט היו אחת מההשפעות הראשוניות על להקה נוספת שהתחילה באותה תקופה וצמחה מאותה סצינה. הדורז.

הדורז

- אתם יודעים, אני כבר קצת עייף מהדורס, וזו להקה שכעקרון אני מאוד אוהב ומעריך. ג'ים מוריסון מרגיז אותי לפעמים, ומה שהכי מרגיז אותי זה שכשמילאתי את השאלון 'איזה כוכב רוק אתה' בפייסבוק יצא לי ג'ים מוריסון. נו מילא, אני אצטרך לחיות עם זה.. מה שכן, הדורס היו גם הם חלוצים בסצינת הגראג'/פסיכדליה, רק שהם הצליחו לעבור את משוחות האנונימיות ולהעטף ע"י המיינסטרים האמריקני. שירה כתובה כבסיס לטקסטים זה לא היה דבר של מה בכך בתקופתם. תכנים אפלים בתקופה שהיתה רווייה באהבה חופשית ופרחים ואל אס די גם לא היתה תופעה של מה בכך. תוסיפו לעובדת אישיותו הממגנטת של מוריסון והכתיבה וההגשה היחודיות שלו את שלושת הנגנים שליוו אותו, שהיו כל אחד עילוי בתחומו ויש לכם ווינר. שניצל. לאחר הסתלקותו של מוריסון ב71 הדורס ניסו להוציא עוד קצת הקלטות תחת השם הדורז, בחלקן ליווי אינסטרומנטאלי להקלטות שירה שג"ים מוריסון השאיר אחריו. כמובן, ללא המנוע המוריסוני הפירוק הסופי היה רק עניין של זמן. חברי הלהקה הפכו למפיקים מוזיקליים באיזור לוס אנג'לס, ותרומתו של ריי מנזרק (קלידן הלהקה) לגילוי וקידום הלהקה אקס (להקת פאנק מיתולוגית מסוף שנות השבעים בלוס אנג'לס אליה אגיע בהמשך) לא הולכת ברגל.

צ'וקלט וואצ'בנד

- אחת מלהקות הגראג' הנחשבות ביותר הגיעו במקור מסן חוזה אבל את עיקר פעילותם עשו בסן פרנסיסקו. הם היו אחת מלהקות גראג' הראשונות שאהבתי כשגיליתי את הג'אנר ולכן יש להם מקום מיוחד בליבי. בלי שום קשר, הם מעולים. הזמר שלהם דייויד אגיולר נשמע קצת יותר מדי כמו ג'אגר אבל זה דווקא לא רע בכלל.. הם היו קצת יותר עצבניים בהגשה שלהם מלהקות כמו הסטנדלס למשל, מה שעושה אותם יותר מרגשים בעיני. הם הוציאו מספר תקליטים שנמכרו בכמויות קטנות באנדרגראונד של החוף המערבי דאז. בהמשך דרכם הם פלירטטו קצת יותר עם פסיכדליה, וכמו להקות אחרות קטנות בתקופתם, חלק מההקלטות האחרונות שפורסמו תחת שמם כבר לא היו קשורות בשום צורה (מלבד השם) להרכב המקורי.

פאגס

- הפאגס מסמלים בעיני את תחילתה של תקופה חדשה באנדרגראונד הניו יורקרי של בחצי השני של שנות השישים. תנועה שהבשילה והביאה איתה את הוולווט אנדרגראונד ובהמשך את פרץ להקות הפרוטו פאנק שעשו היסטוריה במועדון הסיביג'יבי. טולי קופפרברג ואד סאנדרס היו שנייהם משוררי ביט במיטב המסורת הניו יורקית שהובלה ע"י אנשים כמו אלן גינסברג, ג'ק קרואק ווויליאם בורואוז. לאד סאנדרס שניהל חנות ספרים מחתרתית במנהטן היה פאנזין שנקרא 'פאק יו! דיס איז ארט!'. כמה יותר פאנק רוק מזה אפשר להיות? כשהתחילו לנגן ביחד ב65 הכישורים המוזיקאליים שלהם היו בקנטים, מה שלא עצר אותם מלעשות הסטוריה עם שירים המדברים, לראשונה בגרפיות כזאת, על סקס ועל סמים. את הקו הזה, שכל כך מאופיין לוולווט אנדרגראונד הפאגס בעצם התחילו. הם גם היו, בניגוד לוולווטס, פעילים פוליטית ונגנו בכל ארוע שמאלני באותה תקופה שאיפשר הופעה. ההדים היחידים שאני מוצא בחוף המערבי ליוצרים שהפכו את הטירוף שלהם לאסטטיקה שעלייה מושתתת היצירה שלהם באותה תקופה הם פראנק זאפה ואולי קפטן ביפהארט שמפאת מקום לא כללתי בפלייליסט הנוכחי, אבל הנה, סיפקתי שני לינקים למתעניינים. בכל מקרה, נחזור לניו יורק, כי הדבר הבא שקורה שם מרגש אותי עד מאוד.

וולווט אנדרגראונד

- אני חושב שאם היו מאלצים אותי לבחור רק בלהקה אחת מכל הלהקות שהצגתי כאן הייתי לוקח את הוולווטס. להקתם של ריד, קייל, סטרלינג וטאקר (בהמשך בלי קייל ועם יול) היא האמא של כל להקות האינדי באשר הן. הוולווטס לקחו את התכנים של הפאגס צעד אחד קדימה, ותחת להיות היתוליים, הם היו עמוק במיץ של הסמים והסקס של ניו יורק. היה להם מזל גדול, שכן אם לא אני בספק אם היו ידועים היום, שלקח אותם תחת חסותו האייקון האגדי אנדי וורהול. הוא הפך אותם ללהקת הבית שלו שהשתתפה גם במופעי מולטי מדיה שהוא רקח. מלבד ארבעת התקליטים הרשמיים שיצאו להם בתקופת קיומם הקצרה (65-70). הוולווטס, כשם שהם הושפעו מאר אן בי, רוקנרול, בלוז וגראג', גם השתעשעו באלמנטים של מוזיקה אוונגארדית מודרנית. כך ניתן למצוא כינורות חופרים וחורקים, פידבקים מפה ועד הודעה חדשה, ובכלל הפקה מאוד נסיונית לתקופתם שהשפיעה על אלפי מוזיקאים בהמשך. שמעתי ממקורות מהימנים שלו ריד סתם שמוק, אבל למי אכפת? הוא מלך. אם לא מלך אז נסיך. נסיך הפאנק. אבל הוא לא הדבר היחיד המדהים בלהקה הזאת. ג'ון קייל הוא גם אחד מהיוצרים החשובים של תקופתנו, ומפיק חשוב לא פחות שעוד יאוזכר כאן בהמשך. ניקו גם היא המשיכה בדרכה הדיכאונית והוציאה כמה תקליטים שנחשבים היום למרכזיים בהשפעה שלהם על הניו ווייב וכל הזרם הגותי שפרץ בשנות השמונים. וכמובן, מו טאקר, המתופפת עם הקול שירה הכי ילדתי בעולם, המשיכה להוציא תקליטים מצויינים ועודנה פעילה (על אף שקראתי שהחיים אחרי הוולווטס הובילו אותה לכמה מקומות פחות מעוררי הערצה, כגון זבנות במרכול למשל). בכל מקרה, כל חובב רוק חייב שיהיו בביתו ארבעת התקליטים שלהם. כי אחרת זה פשוט לא רציני. אחרי הוולווטס מסתמנת תקופת דגירה למה שבסוף יתפרץ כפאנק. גם הם וגם הלהקות שיבואו כאן מיד בעקבותייהם עונים להגדרה פרוטו-פאנק, להקות שעשו פאנק, או השפיעו במיוחד על תנועת הפאנק ופעלו לפני מהפיכת הפאנק הגדולה ב76-7.

אם סי פייב

- האחות הגדולה של איגי פופ והסטוג'ס ואחת להקות הרוק פרוטו-פאנקי הגדולות ביותר מכל הזמנים. הם פעלו בין 64-72. כשאני שומע את השיר שבחרתי לפלייליסט פה אני מצתמרר. ההקלטה הזאת היא אחד מהרגעים הלוהטים ביותר בתולדות הרוקנרול. האם סי פייב, למעט העובדה שהיו חומר נפיץ ביותר בשנות השישים בדטרויט, היו מקור השראה לכל כך הרבה להקות פאנק שזה מטורף. היו להם זמר מעולה (שמת מהתקף לב) וצמד גיטריסטים אגדיים שהשילוב בין הגיטרות שלהם הוא אחד מהדברים הכי חזקים שנשמעו על פני הכדור הזה - פרד סמית' וויין קרמר. הלהקה התפרקה אחרי 3 אלבומים בלבד כאשר הסמים השתלטו שם על העניינים. פרד סמית' הקים בהמשך את 'סוניק רנדבוז' המצויינים, התחתן עם פאטי סמית' ומת ממנת יתר. וויין קרמר המשיך להוציא אלבומים לתוך שנות התשעים, ומאחר והוא לא נורא עניין אותי לא ממש עקבתי. קיק אאוט דה ג'אמז מאד'ר פאקרז!!!!

איגי פופ והסטוג'ס

- כל מה שאכתוב לא ירגיש לי מספיק. אספר רק שכשראיתי אותו בהופעה שלו בארץ עם הסטוג'ס הבנתי שלרוקנרול אין גיל ושיש דבר כזה להיות צעיר לנצח. איגי פופ בעיני מנצח את הזמן וככזה אני חושב שיש בו גנים חוצניים. אם הייתי יכול להרשות לעצמי פנטזיה אחת בלבד אני חושב שהייתי בוחר בלהיות איגי פופ כשאהיה גדול. אין סיכוי! איגי פופ התחיל את דרכו כמתופף בלהקה הקרוייה 'איגואנס' ושממספר שמיעות לא ממש מעניינת במיוחד. את התקליט הראשון שלהם הפיק ג'ון קייל, והוא כלל בתוכו שירים כמו '1969′, 'נו פאן' ו'נאו איי וונה בי יור דוג' - כולם שירי פאנק לכל דבר, לפחות ברמה התכנית שלהם. אבל לא רק.. המוזיקה דורסת ומחריבה כל מה שעומד בדרכה. ההרכב הראשוני שלהם הקליט רק שני תקליטים 'סטוג'ס' ו'פאן האוס' שהם תקליטי חובה, ואז הבסיסט הועף כשללהקה צורף ג'יימס ג'יימסון שביחד איתם הקליט את תקליטם האחרון 'רוו פאואר' שהופק ומוקסס בחוסר כישרון יוצא דופן על ידי דויד בואי.

טי רקס

- הגיע הזמן לחזור לבריטניה ולראות מה קורה שם בזמן שבארה"ב התחילו לבשל את הפאנק המתקרב. הפאנק (שהתפרץ באופן מפתיע בבריטניה) הוא פרי אמריקני במקורותיו. אבל היו כמה הרכבים בבריטניה של תחילת עד אמצע שנות השבעים שבכל זאת אותתו את הבאות, ודווקא מכיוון הגלאם בעיקר. מרק בולן, האיש שעומד מאחורי טי רקס, התחיל את הקריירה שלו עוד באמצע שנות השישים בלהקת גראג' בשם 'ג'ונז צ'ילדרן'. בהמשך הוא הקים הרכב פולקי משהו שנקרא 'טיינוסרוס רקס'. השירה הרוטטת שלו בתקופה ההיא היתה יחודית מאוד. באיזשהו שלב נשבר לו הזין ובתחילת שנות השבעים הוא פנה לכיוון הזה שמוצג כאן בגאון. רוקנרול טראשי ולפנים. למרות שהוא זכה ללא מעט ביקורת בזמנו על כך שהיה פוזר, אני אומר נו באמת. איך רוקנרול אמור להיות? בולן, שנהרג בתאונה ב77, היה אחד מהאבות הבלתי מעורערים של הגלאם רוק, שהגיע לכדי פריחה מלאה עם להקות כגון הניו יורק דולז אלייהם נגיע עוד מעט.

רוקסי מיוזיק

- להקת הגלאם הטובה ביותר בתקופתה. לבריאן פרי יש סגנון שירה מאוד יחודי, וסביבו התאספו כמה מהמוסיקאים הטובים ביותר של זמנו ב71. רוקסי מיוזיק גם נופלת להגדרה פרוטו-פאנק, בעיקר בתחילת דרכם. בנוסף, בין המייסדים וחבר מאוד משפיע בלהקה בתחילת דרכה (בשני האלבומים הראשונים שלה) היה בריאן אינו, אחד היוצרים/מפיקים החשובים ביותר של זמננו (שימו לב לחולצת הטיגריס המאממת). התקליט השני שלהם, ממנו לקוח השיר הזה 'פור יור פלז'ר', הוא התקליט האחרון בו אינו השתתף וניכר בו המתח היצירתי שנוצר בין הנטיה של פרי לשמאלץ וזו של אינו לנסיוניות. מה שגרם להתפצלות הבלתי נמנעת עובד באופן פלאי בתקליט רב הניגודים והמעניין הזה.

דויד בואי

- בצעירותי הערצתי את בואי. ככל שגדלתי והחכמתי הבנתי שעל אף כישרונו האדיר הוא לא היה ממש חלוץ. יותר מהכל לבואי (ג'ונס) היתה אוזן רגישה לכל מה שקורה באנדרגראוד סביבו, ויכולת לעבד את החומרים האלה ולפלוט אותם חזרה בצורה שתהיה עכילה להמונים. אין ויכוח, הוא עשה את זה טוב מכולם. אם עוקבים אחרי הקריירה שלו מוצאים שכמעט כל תקליט שהוציא היה עיבוד שכזה למשהו שרתח באותה תקופה באנדרגראונד. בהתחלה עם הרוק הפסיכדלי שלו ב'ספייס אודיטי', בהמשך עם הגלאם והרוק הכבד ב'דה מן הו סולד דה וורלד' ו'זיגי סטארדסט', דרך מוזיקה שחורה (סול), ונסיונות בכלים אלקטרוניים בתקופה שהיה בגרמניה, עד לדראם אנד בייס בשנות התשעים והלאה. כמעט ובא לי לעשות פוסט שלם שרק מדגים את הדרך הזאת שלו. ובכל זאת, אם נשמע שאני מזלזל זו טעות איומה. בואי השפיע עליי מאוד גם כחובב וגם כמוזיקאי, והתקליטים שלו באמת יותר טובים מהרבה מתקליטי האומנים מהם הושפע. חוצמזה, איזה כיף להתקל במוזיקאי שהוא תמיד און-דה-מוב. ובעיקר, כמה חשוב השירות שהוא עשה בחשיפת אמנים למיינסטרים שאולי בלעדיו שמם היה נעלם בין דפי ההיסטוריה. השיר ששמתי בפלייליסט מתוך אלבומו המעולה 'האנקי דורי' הוא הומאג' לוולווט אנדרגראונד. אפשר ממש לשמוע את לו ריד בשירה שלו כאן. אגב, באותו תקליט הוא עשה כבוד גם לאנדי וורהול ולבוב דילן (ששווה גם הוא פוסט שלם לעצמו). שנתיים שלוש אחר כך הוא הוציא תקליט בשם 'פין אפס' שהזכרתי כבר פעמיים קודם לכן, שכולו היה ביצועים של בואי ללהקות האנדרגראונד שאהב בשנות השישים. מה שעוד חייבים לזקוף לזכותו זה שהוא תמיד ידע לפרגן לאמנים מהם היה מושפע, ולא אחת עזר לקדם את הקריירה שלהם.

דיויאנטס

- הדיויאנטס היו בשביל הבריטים מה שהסטוג'ס היו בשביל האמריקנים, רק שהקיום שלהם עבר בשקט יחסי, בעוד שאחיהם האמריקנים עשו מספיק רעש בשביל להתחיל מהפכה. הדיויאנטנס היו מסוממים ודפוקים בראש ואיך מישהו נתן להם להקליט בבריטניה של סוף שנות השישים תחילת שנות השבעים עדיין בחזקת חידה בעיני. את תקליטם השלישי (והאהוב עליי) מעטרת עטיפה בה מצולמת נזירה מוצצת קרטיב רמזור, והמבט בעיניים שלה.. הו אלוהים.. טראש גאלור. המוזיקה שלהם טראשית ופרוטו-פאנקית לחלוטין. לאחר התפרקותה הבלתי נמנעת מיק פארן, סולנה, הקים את ה'פינק פריז' שהמשיכו לתת בראש במסורת הדיויאנטס. המתופף, טווינק, גם הוא המשיך בקריירת סולו שנגמרה בלי שאף אחד שם לב. שימו לב לקליפ שצרפתי.. התנהגות כזאת באולפן טלויזיה לא ראו הרבה עד לסקס פיסטולז.

רדיו בירדמן

- אם כבר בהקבלות עסקינן, רדיו בירדמן היו בשביל האוסטרלים מה שהניו יורק דולז היו בשביל האמריקנים. להקה שהביאה את בשורת הגראג'-פאנק לתודעת האנדרגראונד האוסטרלי ב74. הלהקה הוקמה סביב דניז טק, גיטריסט ממישיגן שהתחנך על ברכי הרוקנרול הדיטרוייטי, ורוב יאנג, גולש אוסטרלי שיודע לצרוח. ההשפעה שלהם על סצינת האינדי האוסטרלית אדירה. הסצינה האוסטרלית כשלעצמה אדירה, והולידה בהמשך את הסיינטס, ניק קייב ולהקתו הבירט'די פרטי, ליים ספיידרס ועוד.

מודרן לאברס

- להקתו הראשונה של ג'ונתן ריצ'מן והרכב פרוטו-פאנק מובהק. הלהקה הזאת שנולדה בבוסטון היתה גם הבית הראשון לג'רי האריסון שהמשיך אחר כך לטוקינג הדס, דויד רובינסון שהמשיך לקארס, וג'ון פליס שהקים את הריל קידס (מצאתי פה קליפ שלהם משנה שעברה בהופעה בחנות תקליטים בה עבדתי בסן פרנסיסקו). ג'ונתן ריצ'מן אהב את הוולווט אנדרגראונד וזה ניכר קצת במוסיקה. מבחינת מלל הוא לא התבייש לצאת לוזר רגשן, וזה סוד קיסמו לדעתי. האלבום הראשון שלהם (שיצא ב76 והופק ברובו על ידי ג'ון קייל עוד שנתיים קודם) שפשוט נושא את שם הלהקה מומלץ בחום.

הניו יורק דולז

- אחת מהלקות החשובות ביותר ומקור ההשראה העיקרי לפריצת הפאנק בארה"ב ובבריטניה כאחת. הדולז, חבורה של פרחחים ניו יורקרים, בעטה את הגלאם רוק פרוטו-פאנק הכי חינני ונותן בראש שאפשר למצוא. היה להם את השילוב הזה שבין מחוספסות מחד, ובגדי נשים, נעלי פלטפורמה ובבל-גם אמריקני. שלושה מתוך חברי ההרכב המקורי מתו, אחד מסיבוכים שקשורים באלכוהול, ג'וני ט'אנדרס הגיטריסט מהרואין, וג'רי נולן המתופף מדום לב (למרות שהיה משתמש לא קטן בעצמו). ג'וני ט'נדרס (שהשאיל את שמו מתוך שיר של הקינקס הקרוי 'ג'וני ט'אנדרס') היה גיטריסט מגניב והמשיך בדרכו הפאנק-הרואינית עד לאבדון המובטח. הניו יורק דולז התחילו את דרכם בתחילת שנות השבעים והיו תופעה כל כך מרעישה שהם זכו בזמן קצר יחסית לתשומת לב רצינית מאוד בחוגי האנדרגראונד הניו יורקי. במהרה הם זכו לחוזה הקלטה והוציאו שני תקליטים מצויינים. הם היוו בסיס והשראה למהפכה הקטנה שהתחוללה במועדון הסיביג'יבי שהובילו הרמונז, טלויז'ן, בלונדי, ג'יין (וויין) קאונטי ושו'ת. מלקולם מקלארן, שהיה באותה תקופה אופנאי מחתרתי נסע לניו יורק וראה אותם שם. הדבר זיעזע את עולמו והוא חזר לבריטניה עם קונספט חדש - פאנק! את הרעיון שלו הוא יצק לתוך להקה שהיתה בעיקר כלי לאג'נדה המהפכנית שלו - הסקס פיסטולז. בהמשך, הוא ביקש וקיבל את רשות הדולז לנהל גם אותם, תפנית שלילית בקרירה שלהם בדיעבד. התקופה הזו שלהם היתה כולה מלאה באיזכורים קומוניסטיים, כולל בגדים ודגלים אדומים לחברי הלהקה שפשוט לא היו קשורים בשום צורה לרעיון המפגר שלו לעשות מהם קומוניסטים. הדולז היו להקת גוד-טיים טראש והרעיון הזה של מקלארן די חיסל אותם. ט'נדרס המשיך והקים את ה'הארט ברייקרס', שהיא בפני עצמה אוסף של אושיות פאנק ואחר כך פנה לקריירת סולו. דויד יוהנסן, הזמר, גם המשיך בקריירת סולו. אף אחד מהם לא הצליח לשחזר בכוחות עצמו את האימפאקט המטורף שהיה לכל החברה האלה ביחד. ראיתי אותם בברבי לאחרונה ועזבתי לפני הסוף, אם זה מעיד על כמה שנהנתי.. אבל הניו יורק דולז המקוריים? לסגוד בלב חפץ!

ריצ'ארד הל

- מר הל (מאייר אם צריך לדייק) התחיל את דרכו בלהקת הניאון בוייז. את הלהקה ההיא הוא הקים עם חברו טום ורליין. לימים הלהקה הזאת הפכה לטלויז'ן. הל עזב את טלויז'ן ב75 כדי להתפקס על מה שמבחינתו היתה הדרך הנכונה לעשות רוקנרול, שהיתה שונה מהחזון שהיה לורליין. אני חושב ששניהם יצאו מורווחים מהפירוד שכן הכיוונים שהם תפסו היו שונים מאוד. הל נשאר תמיד קצת יותר רוקנרולר ואילו ורליין לקח את הלהקה שלו לכיוונים יותר מורכבים. לפני שפנה לקריירת סולו עם להקתו הווידויידס, הוא הקים ביחד עם ג'וני ט'נדרס וג'רי נולן (מהניו יורק דולס) את להקת ההארטברייקרס. השותפות הזאת לא החזיקה מעמד יותר מדי זמן. בסופו של דבר, ביחד עם הווידויידס הוא נתן את קולו כפי שרצה וזה עבד לא רע בכלל. אגב, הגיטריסט שלו בוויידויידס, רוברט קוויין ְ(שהתאבד ב2004 אחרי מות אישתו) היה אחד מהגיטריסטים המוכשרים ביותר בסצינת הפאנק הניו יורקי דאז, הרבה יותר מגיטריסט פאנק במובן הקלאסי של המילה. בהמשך דרכו הוא ניגן עם רבים וטובים, בניהם לו ריד, טום וויטס ומריאן פייט'פול.

פאטי סמית'

- משוררת זמרת משכמה ומעלה. האשה הכי חשובה בתולדות הפאנק רוק של ניו יורק. התחילה את דרכה בשנות השבעים המוקדמות בערבי שירה, על אף שהאנרגיות שלה כבר היו לגמרי רוקנרול. מהר מאוד היא חיפשה את הרוקנרול באמת וזה התחיל בצירוף גיטריסט שילווה אותה בעת ההקראה. השותף שלה הזה, לני קיי, מעבר להיותו גיטריסט היה גם כתב מוזיקה מוכשר שערך את אחד מאלבומי האוספים החשוב ביותר בכל הזמנים 'נאגטס'. (האוסף הראשון שקיבץ להקות גראג' והגדיר את הסיגנון). תוך זמן קצר הצמא ללהקה של ממש גבר על הצמד וכך היה. בהמשך דרכה היא נישאה לפרד סמית', אחד מצמד הגיטריסטים של אם סי פייב. הוא מת מאוברדוז ומי יודע, אולי ההתמכרות שלו היתה מקור ההשראה לשיר הזה שלה שאני הכי אוהב.

פרה אובו

- להקת פרוטו פאנק מקליבלנד אוהיו. הם הוקמו מתוך התפצלות של להקה מוקדמת יותר בשם רוקט פרום דה טומבס (ממנה חברים אחרים הקימו את הדד בוייז). בניגוד לדד בוייז לפרה אובו היתה חיבה מיוחדת לנסיונות עם רעשים וציפצופים וטקסטים עמומים וזימרה עקלתנית. האלבומים המתקדמים שלהם יכולים לעצבן כשם שהם יכולים לענג, אבל הראשון שלהם 'דה מודרן דאנס' פשוט מעולה. הסינגל הזה מ75 ונופל בנוחות להגדרה פרוטו-פאנק.

דיוו

- הנה עוד נקמת יורמים! דיוו היו להקה יוצאת דופן שהוקמה באקרון אוהיו ב72. ההקלטות שלהם מאז ועד לצאת האלבום הרשמי הראשון שלהם בשבעים ושמונה רוכזו בסט של שני דיסקים ונקרא 'הארד קור דיוו'. בדיסקים האלה ניתן לשמוע את המוזיקה המהפכנית/נסיונית/פרוטו פאנקיסטית שלהם. הקונספט שלהם היה 'די-אבולושן', וההופעות שלהם היו מאופיינות במדים עתידניים זהים לכל חברי הלהקה, תנועות רובוטיות מתואמות, והגשה מכאנית. הפריצה שלהם באה בעקבות פס קול לסרט שהם הקליטו שזכה בפרס בפסטיבל הסרטים באן הארבור ב76. בפסטיבל הזה נכחו איגי פופ ודויד בואי והם שחיברו בין דיוו וחברת התקליטים וורנר בראד'רס. רק ב78 יצא תקליטם הראשון והמשובח 'אר ווי נוט מן? ווי אר דיוו!' שהפיק בריאן אינו. בוטלג של הופעה חיה שיש לי מאותה תקופה מגלה שבהופעות הם היו הרבה יותר פאנקיים מאשר באולפן. אני זוכר שבתור ילד ביקרתי בניו יורק בתקופה שאם טי וי רק התחילה, ואני זוכר שהשיר שכללתי בלינק היה אחד מהלהיטים הגדולים ביותר בתחנה, שהיתה אלטרנטיבית לחלוטין בתחילתה. אני זוכר שנגנבתי לגמרי מהקליפ הזה. פשוט קלאסיקה!

רמונז

- צריך להרחיב? הלהקה הכי כייפית מניו יורק אי פעם. אבות הפאנק המודרני. תקליטם הראשון הקרוי פשוט 'ראמונס' היה הויטמין שכל להקות הפאנק שבאו בעקבותיו לעסו בשקיקה אינסופית. ובצדק. התקליט הזה הקדים בשנה את התפרצות הפאנק הבריטי שהובלה ע"י הסקס פיסטולס. הוכחה ניצחת שהפאנק המודרני כפי שאנחנו מכירים אותו היום התחיל בניו יורק ולא בלונדון. עוד להקה שבנתה את המוניטין שלה במועדון הפאנק המיתולוגי סיביג'יבי בואכה ניו יורק. (המועדון אגב נסגר לפני מספר שנים - ומצער שכך שכן הוא היה מקום בעל חשיבות הסטורית/תרבותית אדירה.) החברה האלה שהובילו את המהפכה בסיביג'יבי הגיעו מהקווינס וחלקו אהבה גדולה לגראג', פופ בבלגמי, ומעילי עור. הדגש שהם שמו על סגנון העמידה והנגינה בהופעות, ובאופן כללי האסטטיקה שלהם שיחקה תפקיד חשוב באסטטיקה הראשונית של הפאנק. הרמונז היו הלהקה הכי משמחת לדעתי בכל הסצינה. הם תמיד תמיד עושים לי טוב על הלב. אחד ממאות הטריביוטים שזכתה להם הלהקה הזאת, ואהוב עליי במיוחד הוא זה של פרנק בלאק מתקליט הסולו הראשון שלו אחרי הפיקסיז. חבל שאין קליפ..

טלויז'ן

- אחת הלהקות המדהימות ביותר שיצאו מניו יורק וסימנו את תחילת עידן הפאנק האמריקני. הלהקה הוקמה על ידי זוג חברים טובים - טום ורליין וריצ'ארד הל, שנייהם חובבי וכותבי שירה, ושמה בהתחלה היה 'ניאון בויז'. הצמד נפרד במהרה לאור חילוקי דעות בדבר כיוונה של הלהקה, דבר טוב משום שכל אחד מהם הצליח לממש את עצמו בלהקתו. זו, של טום ורליין, היתה גם אחראית להשתלטות על מועדון קאנטרי זנוח בניו יורק בשם סיביג'יבי ממנו צמחו להקות כמו הרמונז, הניו יורק דולז, בלונדי, טוקינג האדס ועוד. האלבום שלהם 'מארקי מון' מ77 נחשב בעיני ובעיני רבים כאחת מפסגות האלטרנטיבה האמריקנית. אין לי מספיק מילים להמליץ. שימו לב לגיטרות האלו. קסם.

בלונדי

- מכל להקות הסיביג'יבי, בלונדי היו הכי פופיים ומתוקים. הם, והטוקינג הדס אולי הצליחו יותר מכל השאר לחדור למיינסטרים האמריקני ולבסוף למיינסטרים העולמי. דבי הארי היתה הכוסונית הכי זוהרת בניו יורק של סוף שנות השבעים והדבר בהחלט תרם להתקדמות של הלהקה. דבי הארי התחילה את הקרירה המוזיקאלית שלה כבר שנים קודם לכן בהרכב פולק רוק אזוטרי (בתמונה של עטיפת התקליט ניתן לראות הארי מאוד לא בלונדינית, אם כי מהממת אול דה סיים). בתקופה שלפני הקמת בלונדי היא עבדה כמלצרית במועדון שגם היה בית להרבה להקות פרוטו-פאנק בניו יורק - מקס קנזס סיטי. שם הקימה את להקת הבנות 'סטילטוס' שלא הופיעה הרבה ולא הוציאה שום הקלטות רשמיות. כריס סטרן הגיטריסט שלה (ומפיק מעולה בזכות עצמו) היה מאוהב בה נואשות כשהכירו ולכן הצימוד היה בלתי נמנע. ביחד הם הקימו את בלונדי, והשאר הסטוריה. בלונדי התרחקו בהמשך דרכם מהסיגנון שאפיין את הסצינה שבתוכה גדלו ופנו לכיוון קצת יותר דיסקואי. הלהיט הכי גדול שלהם מ79 היה קצת כזה, ועדיין מושלם: הארט אוף גלאס.

טוקינג הדס

- טוב, כולם מכירים מן הסתם. להקתו של התמהוני דייויד ביירן. גם הטוקינג הדס צמחו מסצינת הפרוטו-פאנק של מועדון הסיביג'יבי. הם בהחלט היו שונים מחברייהם הקולים יותר, מן להקה של גיקים. הם הסתובבו במועדון חודשים וניסו למצוא באסיסט שישלים להם את ההרכב אבל אף אחד לא רצה לנגן איתם כי הם נראו יורמים מדי. בסופו של דבר המתופף נתן לחברתו (לימים אישתו) גיטרה באס והיא למדה לנגן תוך כדי. ב80 הם הקימו יחדיו את ההרכב טום טום קלאב כשדייויד ביירן החליט לפנות לכיוונים אחרים (בעיקר קולנוע) והטוקינג הדס לא הניבה הכנסה. הקטע הזה לקוח מתוך התקליט 'פיר אוף מיוזיק' שהפיק בשבילם בריאן אינו, והוא בעיני פסגת היצירה שלהם. שימו לב לדמיון שבין פתיחת השיר הזה ו'96 טירס' של קווסצ'ן מארק אנד דה מיסטיריאנס. אני חייב, כי לא יכולתי שלא, לכלול כאן גם את הקליפ הגדול ביותר של כל הזמנים.

הדאמד

- כשמלקולם מקלארן חזר ללונדון מניו יורק וראשו בוער מכל הפאנק הניו יורקי, היה לו חזון. להקים להקה חתרנית שתפוצץ את בריטניה. בזמן שהוא שקד על ניהול הסקס פיסטולז, הדאמד מיהרו לחטוף את הבכורה. כנופיית הפוחחים הלונדונית הזאת, שפעלה באותה תקופה שהסקס פיסטולז התחילו לעשות רעש, ירשמו בספרי ההיסטוריה כלהקה שהוציאה את סינגל הפאנק הראשון בבריטניה וחטפה את הבכורה מאקדחוני המין. ('ניו רוז' מ76). הם לקחו את עצמם פחות ברצינות מהפיסטולז ובכל זאת שרדו הרבה אחרי שהסקס פיסטולז כבר הפכו למיתולוגיה, והיו אחת מלהקות המפתח להתפתחות הניו ווייב והקטע הגותי. לזכות דייב וניאן הסולן יאמר שאכן העבודה בה החזיק לפני שמצא את מקומו בדאמד היתה בחפירת קברים.

סקס פיסטולז

- מובילי מהפכת הפאנק בבריטניה והלהקה הראשונה שמלקולם מקלארן לקח תחת חסותו כמנהל. קשה להאמין, אבל הפיסטולז בקושי הופיעו בבריטניה משום שאף מועדון לא היה מוכן לפתוח את שעריו בפניהם. האגדה מספרת שאת הציוד שלהם בתחילת דרכם הם גנבו מביתו של רוד סטיוארט. ג'וני רוטן היה הווקליסט הכי מצחין בהיסטוריה וככזה הוא בהחלט השפיע על אלפי זמרי פאנק שהלכו בעקבותיו. במספר ההופעות שהם כן הצליחו לארגן בלונדון היו כל המי ומי הצעירים דאז, ורבים מתוכם הבינו שאם הפיסטולז יכולים - גם הם יכולים. כל חברי להקות הפאנק של הגל הראשון קיבלו את הרעיון הזה כשראו את הפיסטולז. החל מפיט שלי והאוארד דיווטו שהקימו מיד את הבאזקוקס, סוזי אנד דה באנשיז, הסליטס, וכלה במוריסי שהתפרסם רק מספר שנים מאוחר יותר עם הרכבו המצויין הסמית'ס. את הבאסיסט הראשון שלהם גלן מטלוק (שהיה מוזיקאי קצת יותר מבוסס אם כי אולי קצת ילד טוב מדי בשבילם) הם העיפו לטובת סיד וישס. סיד וישס היה סמל לכל מה שדפוק ומכוער וחסר סיכוי בדור ההוא, הוא היה ג'אנקי, הוא היה נגן חרא, אבל היתה לו את הפוזה הכי הולמת לתפקיד. כשהפיסטולז התפרקו ג'וני רוטן הקים את פי איי אל המצויינים, סיד וישס ניסה קריירת סולו, עבר לניו יורק, התאהב בזונה בשם ננסי, רצח אותה והתאבד. סטיב ג'ונס הגיטריסט המשיך לנגן והפיק לא מעט להקות פאנק מתחילות. מדי פעם הם מתאחדים לטור כדי לקטוף כמה מאות אלפי ונעלמים שוב למספר שנים. גאד סייב דה קווין!!

קלאש

- מבין להקות הפאנק הבריטיות (להוציא אולי את הג'ם), הקלאש הצליחו לחדור למיינסטרים והם מוכרים לכל. גם הם היוו את אחת מאבני היסוד לגל הראשון של הפאנק בבריטניה, והיו פעילים מאוד פוליטית, הן בתכנים והן בהופעות שהם נתנו בכנסים. אחת מהאג'נדות שלהם היתה להלחם בתדמית האנטישמית שדבקה בכמה מלהקות התקופה, אם כי ברוב המקרים שימוש באייקונים כגון צלב קרס או מדי אס אס שימשו יותר כדי לזעזע ופחות בשביל להביע איזושהי אוריאנטציה גיזענית. ג'ו סטראמר, הלידר של החברה האלה, ניגן בלהקות פאבים כמה שנים לפני הקלאש והיה דמות די מוכרת בחוגים האלה וכשמהפכת הפאנק התרגשה לה הוא מיהר להקים את הקלאש. הקלאש היו ללא ספק אחת מהלהקות המוצלחות ביותר שהגל הראשון של הפאנק שלף מכובעו, ולמרות שאני מוצא את עצמי מסכים עם הרבה מהתכנים שהם יצרו, בתקליטם הראשון יש להיט בשם 'איים סו בורד וויט' דה יו אס איי', שלדעתי עושה עוול רציני, כמעט בחזקת יריקה בפרצופם של כל הפרוטו-פאנקיסטים האמריקנים שבזכותם להקה כמו הקלאש יכלה בכלל להתקיים. מפתיע לכן שבאותו אלבום חי לצד השיר הזה, השיר שכללתי כאן בפלייליסט 'גארג'לנד' שכולו הלל לגראג' (ששוב, מקורו בארה"ב).

באזקוקס

- התשובה המנצ'סטרית לסקס פיסטולז, למרות שהם הגיעו הרבה יותר רחוק מהפיסטולז ובעיקר בזכות הכתיבה המצויינת של מנהיגם פיט שלי. לשלי היה כשרון נדיר לכתוב שירי פופ מושלמים ולבצע אותם בבעירה של פאנקיסטים. רק שיר של הבאזקוקס מכל להקות הפאנק של שנות סוף השבעים היה יכול למצוא מקום בפסקול של הסרט שרק.את הבאזקוקס הקימו פיט שלי והאוורד דיוטו אחרי שראו את הפיסטולז מנגנים והחליטו שהם רוצים גם. עוד בתרם הם הוציאו את תקליטם הראשון ב78 האוורד עזב והקים את מאגזין (אלייהם אגיע עוד מעט). הבאזקוקס, בעיני, היא אחת הלהקות החשובות והמשפיעות ביותר שמהפכת הפאנק הפיקה. שווה מאוד מאוד להכיר.

הג'אם

- היתה אחת מלהקות שקמה עם התפרצות הפאנק והפכה להיות חביבת הקהל הבריטי. הם היו פופולריים אפילו יותר מהקלאש. הפופולריות שלהם בארצם מובנת לי משום שהג'אם היו מאוד בריטים באוריאנטציה שלהם. למרות שהתחילו כלהקת פאנק/מוד והיו מושפעים מאוד מההו, יכולות הכתיבה של סולנם פול וולר השתכללה מתקליט לתקליט והתקליטים שלהם רק השתפרו והשתפרו. (האהוב עליי אגב נקרא 'סאונד אפקטס'). אחרי התפרקות הג'אם וולר המשיך והקים את ה'סטייל קאונסיל' ומשם לקריירת סולו מצליחה.

סוזי אנד דה באנשיז

- עוד אייקונית בלתי מעורערת שצמחה מסצינת הפאנק הבריטית והתפתחה לכדי אלילת המתכת הכחולה. אחד מהדברים שאנשים נוטים להתעלם ממנו הוא צבא הגיטריסטים המעולים שצוותו ללהקה שלה לאורך השנים, כשהבולטים שבהם הם ג'ון מקגוך (שבא ממאגזין שמיוצגת כאן בהמשך) ורוברט סמית', יקיר הקיור. גם המתופף שלה, באדג'י, הוא אחד מהמתופפים המעניינים ביותר של תקופתו, ושירת בשורות הסליטס (אלייהן אתייחס מיד) לפני שעבר אלייה ומלווה אותה עד היום. שימו לב לעבודת גיטרות פה. משו מיוחד.

אדברטס

- עוד אחת מהרבה להקות פאנק שצמחו מיד לאחר מכת הנינג'ה שהסקס פיסטולס הנחיתו על בריטניה המשועממת של תאצ'ר באמצע שנות השיבעים. השיר הזה שלהם הפך ללהיט קטן, כמו כן הבאסיסטית שלהם, גיי אדוורט, שהיתה מקור השראה לבחורות רבות שהפנימו שאפשר גם להיות בחורה ולחפור בגיטרה. מתוך כל להקות הפאנק של הגל הראשון (76-77) האדוורטס אולי שרו הכי בבהירות על מצב הנוער בזמנם. הסינגל הראשון שלהם מ77 'וואן קורד וונדר' לועג לתופעת הפאנק כשם שהוא חוגג אותה. המוטו אז היה 'קח גיטרה, למד שלושה אקורדים. זהו! לך תקים להקה!'.

סליטס

- להקת הבנות האהובה עלי מאלו שצמחו ממהפיכת הפאנק הבריטית. ההתחלה שלהן היתה כלהקת פאנק לכל דבר. הייצוג היחידי של התקופה הזאת שלהן מתועד בהקלטות מהבי בי סי. כשהגיעו לאולפן להקליט את אלבומן הראשון, הן כבר התחילו לשלב אלמנטים של רגאי וסקא במוסיקה שלהן. התקליט הראשון שלהם 'קאט' פשוט מעולה ועושה כיף על הנשמה. הוא עשה רעש גדול כשיצא בבריטניה בסוף ב79, משום שהבנות הצטלמו לעטיפתו טופלס ומרוחות בבוץ. הביצוע המהם הזה בפלייליסט לשיר שכולכם וודאי מכירים יצא בזמנו רק על סינגל והוא גאוני בעיניי. המתופף המעולה שלהם (אולי הטוב ביותר בסצינה דאז) המשיך לאחר התפרקות הסליטס לסוזי אנד דה באנשיז.

אונלי וואנס

- להקתו של פרי פרט שהוקמה ב76 היתה הרבה יותר מפותחת מוזיקאלית מרוב חברותיה. החברה בהרכב הזה ידעו לנגן! פרט ניסה את דרכו המוזיקאלית עוד לפני האונלי וואנס בלא הצלחה, והתפרצות הפאנק היתה פלטפורמה להתקדמות מבחינתו. הסינגל הזה ששמתי בפלייליסט (וגם בלינק ליו טיוב - לצערי לא מצאתי שום דבר אחר מעניין שלהם שם) היה הלהיט ההכי גדול שלהם. אולי הסינגל היחידי שלהם שבאמת ניתן לקרוא לו להיט. אבל הוא משובח ביותר. שמעתי כבר די הרבה שירים שמנסים לשחזר את הנוסחה ההדוקה שמודגמת כאן, ואף אחד לא משתווה. בהמשך דרכם האונלי וואנס היו פותחים הופעות לג'וני ט'אנדרס (מהדולז) כשפעל כאמן סולו, אבל בעיית הסמים של פרט חיבלה ביכולתו להתקדם, והעלימה אותו מעיני הציבור עד שנשכח כלא היה.

אלביס קוסטלו

- גם כאן אני לא חושב שאני צריך להוסיף יותר מדי. נקמת היורמים ממשיכה! הזמר הזה שנראה כמו באדי הולי על ספיד הוא אחד מהיוצרים החשובים והפוריים ביותר שהפאנק הבריטי איפשר. קשה לומר שהוא היה פאנקיסט במובן הצר של המילה, והמוזיקה שלו מעולם לא נפלה להגדרה הקלאסית של פאנק. בלדה כמו 'אליסון' היתה מביישת כל להקת פאנק מתקופתו ברגשנות שלה, ובכל זאת אלביס קוסטלו גדל מתוך המהפכה הזאת והרבה בזכותה זכה לחשיפה הראשונית לה נזקק כדי לבסס את עצמו בשואו ביז.

סטרנגלרז

- אחת מהלהקות שהכי אהבתי בתור ילדון מתבגר בשנות השמונים. שני הלהיטים הגדולים שלהם 'גולדן בראון' ו'סטרייג' ליטל גרל' הם מהשירים הכי יפים בתקופה ההיא והם עדיין מהזכרונות הכי מתוקים שלי מאז. הם היו להקת פאבים שפשוט ניצלה את מהפכת הפאנק כדי לקדם את עצמם. חלקם היו כבר בשנות השלושים לחייהם כשהקריירה שלהם התחילה לקבל תנופה. התקופה שקדמה לשני השירים שהזכרתי למעלה היתה רווייה באנרגית פאנק ובתדמית מצ'ואיסטית מטופשת. אחת מהאטרקציות של ההופעות החיות בתחילת דרכם היתה שימוש בחשפניות ואת העניין הזה הקליפ שצרפתי מיו טיוב מדגים בגאון. נייס אנד סליזי!

רקלס אריק

- הבחורצ'יק הזה היה עוד מוזיקאי שהוחתם ע"י הלייבל האגדי 'סטיף', שהיה בית למבחר אומנים בולטים בתקופה כגון הדאמד, אלביס קוסטלו,איאן דיורי, ניק לואו, ובהמשך מאדנס. סטיף רקורדס היה גם הלייבל שהוציא את סינגל הפאנק הראשון בבריטניה (הדאמד - ניו רוז), וחשוב כדוגמא מובהקת ומקור השראה לחברות תקליטים עצמאיות שלקחו את המונופול מחברות התקליטים הגדולות ששלטו אז בשוק. הסינגל הזה שלו הוא אולי הדבר המוצלח ביותר שעשה, למרות שמעבר לזה אין לי הרבה אינפורמציה עליו, וגם לא תאבון אדיר ללכת ולחפש אחריה.

מגאזין

- היתה להקתו של הווארד דיווטו, ממקימי להקת הפאנק הבריטית באזקוקס. הוא עזב את הבאזקוקס אחרי מספר סינגלים ולפני שהוציאו את תקליטם הראשון והקים את מגאזין. הגיוני, בבאזקוקס לא היה מקום לשני יוצרים כל כך אינטנסיביים. מגאזין היתה להקה יותר אפלה, יותר פילוסופית ויותר ניו ווייבית. הגיטריסט הראשון שלהם ג'ון מקגוך ניגן בהמשך לתקופה עם סוזי והבנשיז, והבאסיסט שלהם, ברי אדמסון, ניגן בהמשך בבאד סידס של ניק קייב וגם הוציא כמה אלבומי סולו. מגאזין, בניגוד לרוב להקות הפאנק של תקופתם שנמנעו מכך, השתמשו לא מעט בסינטיסייזרים והיו מקור השראה להרבה אמנים שבאו בהמשך ולקחו את האסטטיקה הזאת צעד אחד קדימה לכיוון הניו ווייב.

ריינקואוטס

- אחת מהלהקות בנות הראשונה שצמחה ממהפיכת הפאנק הבריטית (בדומה לאחיותייהן הסליטס) ומהמשובחות שבהם. הריינקואוטס היו נסיוניות ושילבו כינור וציפצופים שמזכירים במשהו את הוולווט אנדרגראוד. הנסיונות שלהן עוברים טוב מאוד לדעתי. הן הוציאו שני תקליטים משובחים והתפרקו מבלי לחרוט את שמן בתודעת הקונצנזוס. איזכור של קורט קוביין אותן ברשימה שכתב באחד מהדיסקים של נירוונה הוביל להתעניינות מחודשת בהן והן חזרו להקליט קצת והופקו על ידי סטיב שלי, מתופף סוניק יות'.

גנג אוף פור

- ההרכב המצויין הזה מלידס הוקם ב77. אפשר לומר שהם יושבים על התפר שבין הפאנק והפוסט פאנק שכן הרבה אלמנטים אחרים משתרברבים לתוך המוזיקה שלהם. הגיטריסט שלהם אנדי גיל היה מקור השראה רציני מאוד בשבילי כשהתחלתי להרעיש. הסגנון שלו חותך, מנסר ומנקב.האוריאנטציה של החברה האלה היתה מאוד פוליטית, ובתקליטם השלישי 'סונגס אוף דה פרי' הם כבר ממש מפלרטטים עם דיסקו. עדיין, תקליט מעולה. אבל שני התקליטים הטובים שלהם באמת (והמאוד שווים בדיקה) הם 'אינטרטיינמנט' הראשון ו'סוליד גולד' השני שממנו התחלתי ולכן אותו אני הכי אוהב.

ווייר

- התחילו את דרכם כלהקת פאנק לכל דבר ובאלבומם הראשון אין שיר שעובר את הדקה וחצי-שתי דקות. בשני האלבומים הבאים שלהם הם התחילו לנסות כיוונים חדשים בהפקה שהיוו השפעה לא מבוטלת על תנועת הניו ווייב שעקבה. אלבומם השלישי '154′ הוא אלבום חובה והיה גילוי מרעיש בשבילי איי שם בשנות השמונים הרחוקות. פרט טריוייה - הסולן שלהם קולין ניומן נישא למלכה שפיגל, הלוא היא הבאסיסטית של מינימל קומפקט ואף הפיק אלבום אחד שלהם. ווייר בהמשך ניסו כיוונים חדשים באלקטרוניקה שהרבה פחות מדברים אליי (על אף אהבתי לג'אנר). כראוי, הם חותמים את הפרק על התפרצות גל הפאנק הראשון בבריטניה.

אנדרטונז

- אז מה קרה בעת שהפאנק התפרץ בבריטניה בשאר שלוחות הממלכה האנגלו סקסית? האנדרטונס הוקמו באירלנד ב75, וב77 הוציאו את הסינגל הכלול כאן והמצויין שלהם 'טינאייג' קיקס'. היו להם שחקנים מצויינים בהרכב בדמות ג'ון ודמיאן אוניל שיצרו חומת גיטרות מעוררת, ופירגל שארקי, שהקול הרך משהו שלו כמעט עומד בסתירה עם המתקפה הרועשת של המוזיקה (שניתן למצוא בה לא מעט אלמנטים פופיים). התקליט הראשון שלהם הקרוי בפשטות 'דה אנדרטואונז' הוא אחד מהתקליטים הטובים ביותר שיצאו בתקופתם וחלוצי במוזיקת האנדרגראוד שהתהוותה בסוף שנות השבעים באירלנד.

סיינטס

- אין מה לומר, אני מת על רוקנרול אוסטרלי. מאז שנות השישים צמחו באוסטרליה רוקרים משובחים ביותר. יש המון דוגמאות. הסיינטס היתה הלהקת פאנק האוסטרלית הראשונה (אם לא מחשיבים את 'רדיו בירדמן' אותם הזכרתי מקודם, שהיו יותר פרוטו-פאנק מאשר פאנק פרופר), הם היו מחלוצי ה'גל הראשון' של הפאנק האוסטרלי. (76). הם מצויינים! השיר הזה לקוח מתוך התקליט השלישי שלהם ולמרות שהוא הרבה יותר מלוטש מהחיספוס המרנין של אלבומם הראשון המצויין 'איים סטרנדד', עדיין.. מעולה. אגב, כשאני חושב על זה, הסיינטס אולי היו להקת הפאנק הראשונה שלא התביישה לעשות שיר של אלביס. 'קיסינג קזנס' מאותו אלבום ראשון.

קלינקס

- ומה קרה באותה תקופה מחוץ לתחומי הממלכה הבריטית? קלינקס היתה להקת בנות משוויץ בסוף שנות השבעים. תופעה. הלהקה לא התפרסמה במיוחד מחוץ לגבולות ארצה אבל השפיעה על הסצינה האירופאית שגררה את רגלייה בעקבות מהפיכת הפאנק שהתפרצה באנגליה. המוסיקה שלהן פרמיטיבית אבל את חדוות היצירה שלהן אי אפשר לפספס. פאנק נשי קצת שונה ומאוד כייפי. בעקבות תביעה משפטית של חברת קלינקס (יצרנית הטישיוז) הן נאלצו לשנות את שמן לליליפוט. אני מניח שהתל אביבים שבניכם כבר ראו פה ושם ברחבי העיר גרפיטיז שמפרסמים הרכב בנות בשם ליליפוט. ובכן, לא אותה כלה. מעניין אותי לדעת אם בהרכב התל אביביות הזה (שאני לא מכיר ולא שמעתי) מודעים לכך שהשם הזה כבר קיבל את מקומו.

נינה האגן

- מלכה ממזרח גרמניה שהביאה לפאנק את אחד הכלים הכי מטורפים שנבראו תחת השמש - הקול שלה. כמובן, בלי הראש המטורף שלה כל זה היה סתם, אבל היא משוגעת. באמת משוגעת. ולכן הקול הזה, עם המנעד שנע בין חירחורי חזיר בריטוני וצווחות אופראיות מנקבות עושה כל כך כיף על הנשמה. חיפוש ביו טיוב העלה בין השאר גם את השתתפותה לאחרונה כשופטת בתוכנית כוכב נולד גרמנית. לא יודע אם זה צריך לגרום לי לצחוק או לבכות ולכן לא אדבר על זה יותר. עוד עניין פעוט, ב83 יצא להיט לעופר אקרלינג בשם 'לא רוצה לזמביה' שחנה גולדברג כתבה והוא 'הלחין'. המוזיקה כמובן גנובה בבוטות משירה של נינה האגן 'אפריקן רגיי' מ79 וזה דבר ששווה לכל בר-בי דעת לדעת.

הוליווד סקוורס

- למרות שמהפכת הפאנק התחילה בארה"ב, זו שפרצה בבריטניה זכתה להרבה יותר חשיפה בתקשורת. הרבה מוזיקאים אמריקנים לא היו מודעים למה שמתחולל במועדון הסיביג'יבי בסוף שנות השבעים ולכן אפשר לומר שהפאנק הבריטי היווה עוד סוג של 'פלישה בריטית' לארה"ב. התגובה האמריקנית לכל הבלאגן הזה לא איחרה לבוא, ולצערי (וגם קצת למזלי) כמעט ולא נשאר לי מקום בפלייליסט לייצג את התופעה הזאת כראוי ולעומק. לכן, בקמצוץ של שירים, אני אנסה לתת איזושהי תמונה כללית. ההוליווד סקוורס היו להקה מסוף שנות השבעים בואכה לוס אנג'לס. הם מעולם לא הוציאו אלבום והסינגל הזה הוא צד אחד מסך כל ההקלטות שיצאו בתקופת קיומם. איזה סינגל רוצח! פאנק גראג' קלאסי ולפנים. התקליטון הזה, אם ניתן לפעמים למצוא אותו באי ביי, הוא אחד מהנדירים והיקרים ביותר בג'אנר. הוא גם סמן וחלוץ למהפיכת הפאנק שהתרגשה בלוס אנג'לס דאז.

אקס

- הלהקה האהובה עליי ביותר מפרץ להקות הפאנק הראשון בלוס אנג'לס 1977-8. שני התקליטים הראשונים (והטובים ביותר שלהם - 'לוס אנג'לס' ו'ווילד גיפט') הופקו על ידי ריי מנזרק שהיה הקלידן של הדורז. מה הקשר? לא ברור.. אבל הוא מנגן את האורגן המוכר שלו בשנייהם. הזוג ג'ון דואו ואקסין סרבנקה (באסיסט/זמר וזמרת) הכירו בקורס לכתיבת שירה, התאהבו והקימו את הלהקה. הטקסטים שלהם מעולים והרוקנרול שלהם משובח. הם אחת מהלהקות שלא הרבה אנשים בארץ שמעו ושווה. הגיטריסט שלהם בובי זום ניגן בעברו לתקופה בלהקתו של ג'ין וינסנט (ענק רוקנרול/רוקבילי שהתפספס בפלייליסט הזה ולכן הלינק המצורף). הגיטרה שלו נתנה טון מאוד רוקנרולי ללהקה הזו וזה אחד מהדברים (מלבד הכתיבה המהממת) שמיחד את ההרכב הזה משאר הרכבי הפאנק בלוס אנג'לס דאז. הקליפ שמצאתי ביו טיוב ממש מעולה ואני ממליץ עליו בחום.

ויקטימס

- בשלב הזה, כל החוף המערבי של ארה"ב בער בפאנק-רוק. הויקטימז היתה אחת מלהקות פאנק הראשונות מסן פרנסיסקו, שהובילה כפרה בלונדינית אחת בשם נינה קראופורד (אללה ירחמה). השיר הזה לקוח מתוך הסינגל הראשון שלהם שיצא בסוף שנות השבעים. רק שנים לאחר ההתפרקות שלהם יצא להם תקליט שלא ממש סיימו כשעוד היו קיימים. פאנק בסיסי וכייפי כמו שאני אוהב.

ג'רמס

- קראש דארבי, סולנה של הג'רמס, היה התשובה האמריקנית הכי הולמת לסיד וישס בניהיליזם שלו. ההבדל העיקרי בין השניים הוא שדארבי, למרות שהיה חסר שליטה וחסר מעצורים, היה תמלילן לא רע בכלל. הג'רמס הובילו את חטיבת להקות הפאנק בלוס אנג'לס ולא בהכרח משום שהם היו הכי טובים. הם בעיקר היו פרובוקטיביים. דארבי כמובן היה ג'אנקי רציני מאוד וב80, ביחד עם חברה, החליט להתאבד מאוברדואוז. הוא הצליח, החברה שלו פחות.. החדשות על דבר התאבדותו נדחקו לדפים האחוריים של העיתון שכן יום אחרי מותו ג'ון לנון נרצח. הגיטריסט של הג'רמס, פאט סמיר, המשיך לנגן ובשנות התישעים המוקדמות צוות כגיטריסט ללהקה אחרת שסולנה בסוף התאבד. נירוונה.

הקרמפס

- אולי הזכרתי באיזשהו שלב את המונח סייקובילי, הנגזרת הפאנקיסטית של הרוקבילי. הקראמפס היא אולי הלהקה שמדגימה את הקונספט הזה הכי טוב שאפשר. הלהקה נולדה ב76 מתוך זיווג מושלם בין לאקס אינטריור (פסיכופת שנראה משהו בין איגי פופ ופרנקנשטיין) ופויזן אייבי (בימבואית טראשית שמנגנת גיטרה רוקבילית כמו בשנות החמישים). אגב, שני השמות בדויים כמובן. שנייהם חובבי רוקבילי ושאר זרמי הרוק הפרמטיבים יותר, וגם חובבי טראש על סוגיו השונים. השילוב הזה הניב מוזיקה טראשית מופלאה וגם הופעות בלתי נשכחות. למרות היותם משוייכים לסצינת הפאנק האמריקנית ולא לגמרי לא בצדק, הסגנון שלהם שאוב הרבה יותר משנות החמישים והשישים המוקדמות מאשר משנות השבעים המוקדמות, עידן הפרוטו-פאנק ממנו שאבו פאנקיסטים רבים את השראתם המיידית. שווה לראות את הקליפ המצורף כי הלהקה הזאת פשוט היסטרית.

גאן קלאב

- מסמנת את הפאנק של תחילת שנות השמונים בלוס אנג'לס. ג'פרי פירס היה יושב ראש מועדון המעריצים של בלונדי, מה שלא גרע מהיותו מוזיקאי מקורי מאוד כשלעצמו. האלמטים הבלוזיים שהוא שילב בפאנק היו משהו חדש ומרענן בג'אנר שהתחיל שוב לגווע. האלבום שלהם 'פייר אוף לאב' מ81 הוא אחד מהאלבומים הכי מדהימים שיצאו בתקופה ההיא, ובהחלט אחד מהאלבומים הטובים ביותר שיצאו מסצינת הפאנק הפורה מאוד של לוס אנג'לס. פירס היה גם שתיין לא קטן ופרובוקטור רציני ומת ב96. אפשר לומר שבשלב הזה הפאנק כבר נהפך לעניין של העבר (כמעט, כפי שאדגים בסלקציה האחרונה ברשימה הזאת) ולהקות פוסט פאנק וניו ווייב תפסו את הבמה המרכזית.

דד קנדיז

- אולי להקת הפאנק החשובה ביותר מסן פרנסיסקו. את הלהקה הקימו ג'לו ביאפרה, מהפכן תרחן ומעצבן ועם זאת מאוד כריזמתי, ואיסט ביי ריי, גיטריסט שהסאונד שלו מתבסס על הרבה מאיך שהיו מנגנים בסוף שנות החמישים תחילת שנות השישים. הדד קנדיז הוקמה כשכבר נדמה היה שעידן הפאנק חלף הלך לו. הם החזירו את רוח הפאנק לאנדרגראונד האמריקני ובהתלהבות מעוררת הערצה. הם גם הקימו ב79 את חברת התקליטים העצמאית 'אלטרנטיב טנטקלז' שהיתה בית לעשרות להקות פאנק חדשות וגם ללהקות שהקשר בינהן ובין הפאנק מינורי כגון הדיקס, נו מינס נו, המלווינס (שכבר כללתי לינק אלייהם מקודם), נאורוסיס והבאטהול סרפרז. נראה לי הגיוני לבחור דווקא בביצוע שלהם לשיר של אלביס. 'ויוה לאס וגאס' (מתוך הסרט 'ויוה לאס וגאס' ), ואני מסתכן ואומר שהם עושים את השיר יותר טוב מהמלך.